<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף ח:</h2>
עוד שם כתב שיש איסור שצריך שפשוף גדול וכו'. אמר הכותב מי הזקיקו לומר כן שהרי הדבר מוכרח מן השכל שחלב נדבק בבשר הרבה והחלב אינו סר בהדחה מועטת, וסתמא דשמעתא לאו בבשר שהודחה קאמר וניקור בשר שאמר כבר הצריכו לקנח את הסכין בכל פעם בסמרטוט קשה וכן נהגו מנקרי הבשר.
<h2>דף סד:</h2>
ביצה של עוף טמא אינה אוסרת תערובתה בפליטתה. כיצד, גרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ז, ב') אמר רב נחמן ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהיב טעמא, והא אמרי אינשי מיא דביעי בעלמא אמר ליה הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח, אבל טמאה לא. כלומר הא דרב נחמן בביצת אפרוח דפליטתה פליטת בשר, אבל ביצה טמאה אינה צריכה שיעור דאינו אלא מיא דביעי בעלמא. ואקשינן על הא דאמרינן דביצה טמאה אינה אוסרת, מדתניא ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות, ופרקינן הכא נמי בביצת אפרוח ואמאי קרי ליה טמאה כיון דאית בה אפרוח קרי לה טמאה. ואקשינן והא מדקתני סופא ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן אם יש בהן בנותן טעם אסור, מכלל דרישא דלית בה אפרוח, ופרקינן פרושי קא מפרש, כיצד, כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן. הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דלית בה אפרוח, השתא דלית בה אפרוח אסורה, דאית בה אפרוח מיבעיא, ודחינן אי משום הא, לא איריא, תנא סופא לגלויי רישא שלא תאמר דאית בה אפרוח אסירא אבל לית בה אפרוח שריא, תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא לית בה אפרוח ואפילו הכי אסורה. ופסק הרב אלפסי ז"ל, כי הא דרב אידי בר אבין ואביי, דביצה של עוף טמא ששלקה עם הטהורות אין צריכות שיעור, ולעולם מותרות דמיא דביעי בעלמא הוא. וכל הנך דקתני אם יש בהן בנותן טעם אסורות, הא אוקימנא להו בביצת אפרוח, ואמרינן נמי דהכי נמי מסתברא, ואע"ג דדחינן דאי משום הא לא אריא, דתנא סופא לגלויי רישא, לאו בדוקא אמרוה אלא דחייה בעלמא למאי דקאמרינן דהכי מסתברא. ושנינו בברייתא בפרק אלו טרפות (ס"ד, ב') גיעולי ביצים מותרות, ופרש"י ז"ל גיעולי ביצים טמאות מותרות, וכדאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא. וכן משמע בירושלמי במסכת תרומות פרק בצל (ה"ו) דגרסינן התם גיעולי ביצים מותרות, אמר ר' זירא הא דאיתמר מותרות הוא ששלקן בקליפיהן אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחר, אלמא בנתינת טעם של טמאה בטהורה מיירי, וקתני מותרות. אבל בתוספות פירשו גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל, כלומר שפלטה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה או נפילה, וכן משמע בתוספתא תרומות, פרק דג טמא שכבשו עם דג טהור (ה"ה) דתניא התם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, אם יש בהן בנותן טעם אסורות, ואם לאו מותרות. גיעולי ביצים מותרין באכילה. דמשמע, דגיעולי ביצים לאו היינו ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות. וכן פירשו בתשובות הגאונים ז"ל גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל. ולפיכך כתב הרב בעל התרומה ז"ל, דאין הולכין לענין פסק הלכה אחר לשון בני אדם דאמרי מיא דביעי בעלמא, דהא מקשינן עלה בשמעתין דגיד הנשה (צ"ז, ב') מהא דתניא ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות אם יש בהן בנותן טעם אסורות, ואע"ג דשנינן ומוקמינן לה בביצת אפרוח, שנויא הוא ואשנויא לא סמכינן. ומכל מקום העיקר נראה כדברי הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבנו, דהא רב אידי בר אבין ואביי, הכין סבירא להו ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו בהדיא, וגמרא נמי אמרה דהכין מסתברא, דברייתא בביצת אפרוח, ואע"ג דדחינן דתנא סופא לגלויי רישא, לאו לאיפלוגי אמרוה אלא דחויא בעלמא למאי דקאמרינן דהכי מסתברא והילכך קיימא לן הכי, דמיא דביעי בעלמא הוא. ומיהו אם הטמאות קלופות, אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות. וכדגרסינן בירושלמי דתרומות הא דאתמר מותרות בששלקן בקליפיהן אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחר. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות, ובודאי כדבריו משמע לכאורה בגמרין, מדדחינן לכל הנך ברייתות ומוקמינן להו בביצת אפרוח, ודחקינן לישנא דקתני טמאות, דמשום דאית בה אפרוח קרי לה טמאה, ואם איתא, לוקמה בביצת עוף טמא כפשטה ובקלופה וכדמפרש לה בירושלמי, ומכל מקום צריכין אנו לחוש לדברי הירושלמי דדוקא בששלקה בקליפתה, הא בקלופה צריכה שיעור כביצת אפרוח, דבעינן ששים ואחת והיא. וביצה שנמצא עליה קורט דם, דינה כדין ביצת אפרוח, וכבר כתבתי למעלה באיזה מקום בביצה יאסור קורט דם ובאי זה מקום לא יאסור. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. בענין ביצת טמאה שנתבשלה עם ביצים טהורות אמרינן בגמרא דלא אסרה משום דלא חשיבא ההיא פליטה וכדאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. ובירושלמי משוינן הפרישא בין קלופות לשאינן קלופות. וכתב החכם שראוי לחוש לדבריו. ואינו נכון דכיון דאמרי' ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות אסורות ומוקמינן לה בביצת אפרוח ודחקינן לישנא דטמאות, ולא מוקמינן באוקמתא רויחא דההיא בקלופות, מכלל דבגמרין לית לן האי סברא אלא בין שאינן קלופות בין שהן קלופות כלן מותרות. וכגמרין נקיטינן ואפילו לעשות מעשה לכתחלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב בענין ביצה טמאה וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר ובדברי המחבר ראה כן אלא שאין לבו של המחבר גס בהוראה, וכן כתב המחבר ראיתי להרמב"ן ז"ל שהתיר אפי' בקלופות ובודאי כדבריו משמע לכאורה בגמרין מדדחינן כל הנך ברייתא ומוקמינן להו בביצת אפרוח ודחקינן לישנא דקתני טמאות דמשום דאית לה אפרוח קרי לה טמאה, ואם איתא לוקמה בביצת עוף טמא כפשוטה ובקלופה וכדמפרש לה בירושלמי ומ"מ צריכין אנו לחוש לדברי הירושלמי ע"כ לשון המחבר. והנה הרב בעל התרומה אמר דאין הולכין אחר לשון בני אדם שקורין אותו מיא דביעי מדאקשי' עלה בגיד הנשה מן הברייתא ואע"ג דשנינן ומוקמינן בביצת אפרוח אשנויי לא סמכינן, וגיעולי ביצים מותרות ששנו בברייתא בפ' אלו טרפות פירשו הגאונים ז"ל וכן בתוספות מלשון שורו עבר ולא יגעיל הם אמרו כן ואנו נקל ולא נחוש אפילו לדברי הירושלמי שאוסר בקלופות מיהא.
<h2>דף צו:</h2>
ועתה נבאר [אם] האיסור אוסר כל תערובתו כדי שנעמוד על שיעור הכשרן של תערובת [לפי] שאין כל השיעורין שוין. אלא יש איסור שאינו צריך אלא כדי קליפה, והן כל האיסורין שאין מפעפעין ושנתערבו עם ההיתר בצלי או במליחה, או אפילו בקדרה והוא שלא כסה אותן הרוטב אלא עומד למעלה מן הרוטב, ושלא נער ולא כסה וכמו שכתבנו למעלה, ותנן (צ"ו, ב') ירך שנתבשל בה גיד [הנשה] אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה. ואמרינן עלה (שם) אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. וכן בכל הקרומות וכמו שכתבנו למעלה. וכן באיסור חם שנפל על גבי צונן, דקיימא לן תתאה גבר ומיהו אדמקרר ליה מיבלע בלע וצריך קליפה, וכדאיתא בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') וכמו שכתבנו למעלה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב החכם בענין איסור שנתערב בהיתר באיזה ענין אוסר תערבתו, שאין כל השיעורין שוין אלא יש איסור שאינו צריך אלא כדי קליפה והם כל האיסורין שאינם מפעפעין, ונתערבו עם ההיתר בצלי או במליחה או אפילו בקדרה והוא שלא כסה אותו הרוטב אלא עומד למעלה מן הרוטב ולא ניער ולא כיסה ע"כ. ואין דבריו נכונים מה שכתב שיש מן האיסורין שאינן מפעפעין כגון שנתערבו בצלי או במליחה ע"כ, הרי שהשוה צלי עם מליחה לענין מפעפע, ואינו שלא נאמר דין מפעפע לענין מליחה כלל וכמו שכתבנו למעלה, אלא לענין צלי דוקא שהוא על ידי האור, ובחלב שמן וכמו שכתבנו למעלה. וכן במה שכתב שכן הדין באיסור שנפל על גבי חתיכה ולא כיסה אותה הרוטב אלא עומדת למעלה מן הרוטב ולא ניער ולא כיסה, ע"כ, ואינו נכון דחתיכה כיוצא בזו אעפ"י שאין משערין האיסור במה שבקדרה משום דלא ניער ולא כיסה, אבל מכל מקום בדידה משערינן בכולה חתיכה ואם יש בה ששים בכדי האיסור הכל מותר, ואם לאו אותה חתיכה כולה אסורה ואין משערין בזה ואין דנין בה בכדי קליפה ולא בנטילת מקום וכמו שביארנו למעלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב המחבר יש איסור שאינו צריך אלא קליפה והם כל האיסורין שאין מפעפעים כו'. אמר הכותב באמת כן אמר למעלה ולא די שנשתבש בזה פעם ושתים ואלא שהוא חוזר ומשלש. וכבר כתבתי למעלה שהכל שבוש גמור והבאתי כמה ראיות מוכרחות וכן כתבתי שכן דעת כל חכמי ישראל, וכן הרמב"ן ז"ל בשמעתא דדג טמא מליח וטהור תפל והיה לו לזכור דברי שמואל מליח כרותח ופרישנא (צ"ז, ב') כרותח דצלי ואיני צריך לחזור ולכתוב יותר ולאבד דיו וקולמוס ונייר על זה. עוד כתב גם במה שכתב המחבר שכן הדין באיסור שנפל על גבי חתיכה ולא כסה אותה הרוטב וכו'. אמר הכותב זה טעות גמורה שכל שלא נער וכיסה ואין רוטב מכסה אותה הרי זה כצלי וכל שאינו מפעפע אינו אוסר אלא כדי קליפה, ואין הבל הקדרה כרוטב לערב שא"כ לא ניער ולא כסה אינו מעלה ולא מוריד ובכלה קדרה משערינן וזה פשוט. אלא שהביאתו לכלל טעות זה משנת טיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה דקתני (ק"ח, א') אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה נער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה. והוא סבור שהחלב אינו מפעפע ואפילו הכי קתני אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה כלומר כל החתיכה אסורה, וזה טעות בידו שהחלב מפעפע והכי נמי מוכח פשטא דכחלא עילוי בשרא דאמרו (קי"א, א') אסור מאי טעמא חלבא מיסרך סריך, ולא אסיקו בה הני מילי לכתחילה אבל דיעבד שרי כדאסיק בה מרימר בדרשיה (שם), ומשום דחלב מפעפע אמרו אם יש בה בנותן טעם בכל אותה חתיכה, ועל כן אמרו גם כן בנער וכיסה כלומר לבסוף שאם אין בכל הקדרה כדי לבטל כל אותה חתיכה אסורה דאי לא לא היה צריך לבטל אלא כדי הקליפה, וכן כתב מפורש הרב בעל התרומה זה לשונו הכי פירושה על המשנה טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר ואין ששים באותה חתיכה לבטל הטיפה נאסרה החתיכה לפי שיש בה נתינת טעם של חלב ואם אחרי כן נער הקדרה בכף וע"י כן נכנס' החתיכה בתוך הרוטב אז צריך ס' לבטל כל החתיכה שנאסרה. ומהכא משמע שחלב מפעפע בכל החתיכה דאי במקצתה גרידא כי נמי נער וכיסה, אמאי צריך לבטל כל החתיכה והלא לא נאסרה כולה ע"כ לשון הרב ז"ל.
ויש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מן הקליפה, כי שיעור הקליפה כדי שיטול קליפה דקה, אבל הנטילה צריך ליטול בעומק יותר, והוא כל דבר שיש לו פעפוע שנפל במקום ידוע מן החתיכה, שאע"פ שיש ששים בחתיכה לבטל את האיסור, צריך ליטול את מקומו וכמו שאמרו בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ה, ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב שיש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מכדי קליפה כי הקליפה כדי שיטול קליפה דקה אבל הנטילה צריך שיטול בעומק יותר, והוא כל דבר שיש לו פעפוע שנפל במקום ידוע מן החתיכה שאעפ"י שיש ששים בחתיכה לבטל האיסור, צריך ליטול את מקומו וכמו שאמרנו בכיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ע"כ. וכל דבריו אלו כשגגה כי כל דבר שבא לכלל שיעור ששים אינו צריך נטילת מקום ולא קליפה כלל שהוא בטל במנין זה, שאין דין ששים אלא במה שנבלע ונבלל בהשויה ושוב אין בו דין קליפה ולא נטילת מקום וההיא דנטף מרוטבו, ההיא בצלי דלית ביה דין ששים כלל. ודין מה שכתב בזה שאין נטילת מקום אלא בדבר שיש לו פעפוע, גם זה כשגגה וראיה מההיא גופה דמייתי הוא, מההיא דנטף מרוטבו על החרס דרוטב לאו דבר המפעפע ובעי נטילת מקום ואלו בדבר המפעפע כגון חלב שמן דלית ביה דין קליפה ולא דין נטילת מקום, אלא הרי כולו אסור ואין משערין בו בששים שלא הזכירו ששים בשום מקום אלא בקדרה, ואין שם רק דוקא בשניער וכיסה שמתערבים חלקיו בכל הקדרה בהשויה, אבל כל היכא דלא ניער וכיסה אין משערין אלא באותה חתיכה שלענין אותה חתיכה רואין שנבלע ונבלל בה בהשויה וכדפרישית לעיל, אבל בצלי ומליחה אין בו דין ששים כלל שאין בו עירוב חלקים בהשויה כלל. אלא כל היכא דיש בו דין מפעפע כגון חלב ושמן הרי הכל אסור ואין משערין בו ששים כלל, וכל היכא דאין בו דין מפעפע כגון חלב כחוש נוטל את מקומו, ולא כדברי החכם שכתב קולף, וראיה מההיא דפסחים דנטף רוטבו על החרס וכדכתיבנא לעיל. ואע"ג דאמרי' בגמרא (צ"ו, ב') קולף, לאו דוקא קליפה אלא למימרא דלא מיתסר כוליה אבל ודאי נטילת מקום בעי, והכי מוכח בפסח שני בהדיא דחם בתוך חם ושניהם ניטלו מן האור או צונן לתוך חם דתתאה גבר, בעינן נטילת מקום. וליכא קליפה אלא בחם לתוך חם צונן דתתאה גבר ומכל מקום איכא קצת חום דאדמיקר ליה בלע, והתם נמי מדכרינן לישנא דקולף, דמוכח התם דבעי למימר נטילת מקום. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב שיש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מכדי קליפה שהקליפה כו'. אמר הכותב נסתרה דרכו לא ידענו מהו זה שאמר שהצלי לית ביה דין ששים, אם נתכון לומר שהצלי אפילו בדבר המפעפע אינו צריך אלא נטילת מקום בזה שהרי רוטבו של גדי מפעפע הוא ואפ"ה אין צריך אלא נטילת מקום כי התם, ואי זו כונתו גדי שצלאו בחלבו הוה תיובתיה שעליו אמר בפ' גיד הנשה (צ"ו, ב') אסור לאכול מריש אוניה ולמעלה כתב הוא שצלי אינו צריך אלא כדי קליפה, ולא ידעתי לכמה גוונין נתהפך הצלי שלו ובכל מקום לא טעמנו בו טעם לשבח. וכן מצאתי לו שכתב בסמוך כאן דרוטב אינו מפעפע ובזה יש לו ב' טעיות, הא' שעל כרחינו רוטבו של גדי המקולס מפעפע הוא דשומנו של גיד הוא שנוטף מעליו והיינו שאמרו (קי"א, ב') בבי דוגי לקבל שמנינות הנוטף, והשני שאם אינו מפעפע אינו צריך קליפה ולא נטילת מקום כמו שאכתוב בסמוך שכתב אחרי זאת. עוד שם וכן מ"ש בזה שאין נטילת מקום אלא בדבר שיש לו פעפוע וכו'. אמר הכותב כמה אהב דברים זרים לא אמרן אדם מעולם וא"א לאומרן. כי מ"ש שהרוטב שמנו של בשר הוא והחלק השמן שבו הוא ובבירור מפעפע ומ"ש שאין במפעפע דין נטילת מקום אינו כן, שאם היה ברוטב כדי לאסור הכל היה אוסר הכל אבל מפני שיש בגדי כדי לבטלו אינו אוסר אלא כדי נטילה, וכדי נטילת מקום מיהא אסור כל שנודע מקומו. וכן מ"ש דדבר המפעפע אין משערין בו בששים אלא אוסר הכל בצלי ולא נאמר ששים אלא בקדרה, טעות גמור הוא שא"כ יותר חמור צלי ממבושל דבצלי אוסר הכל ובמבושל אינו אוסר אלא בפחות מששים, ואינו כן דהא דאמר שמואל (צ"ז, ב') מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל פריש מר בר רב אשי דמליח כרותח דצלי קאמר, אלמא שמואל להקל על המליח קאמר שאינו אוסר כמבושל אלא כצלי ולא להחמיר שיאסור אפילו אלף ולא חלק שמואל בין מפעפע לשאינו מפעפע. וכן תבין מדברי המפרשים שם בפרק גיד הנשה (צ"ז, א') גבי גדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילו לרבי יוחנן ואמר להו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ואוקימנא דכחוש הוה, לומר שלא היה בחלבו אחד בששים לבשר והבשר רבה עליו ומבטלו. ואם כדבריו אין לחלב שיעור בצלי ואפילו כזית של חלב אוסר אפילו אלף זתים מפני שאינו נבלע ונבלל בהשויה, אלא השויה זו לא שמענוה מעולם. וגם הרמב"ן ז"ל כן סבור שם בההיא דאטמאתא דריש גלותא וז"ל ודאי שמנוניתא דגידא נשיא הוה ומדאסר רבינא ש"מ דלא הוה בבשרא ס' לבטולי לאיסורא ואע"פ כן התירו בצלי אלמא לא בעי בצלי ששים אלא בחלב של שמן דמפעפע אבל בחלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי ששים ע"כ לשון הרב ז"ל. וממנו תראה שהוא אומר כן שבחלב שמן בטל בששים בצלי. וכן תבין ממה שכתבנו למעלה בשם הרב בעל התרומה ז"ל בפי' משנת טיפת חלב. וכן תמצא לכל מי שפירש הלכה מעולם. גם מה שכתב שכל שאין בו פעפוע צריך ליטול את מקומו ולא סגי ליה בקליפה, טעות הוא בידו שהרי באטמאתא דבי ריש גלותא דמליחה כרותח דצלי אמרו רב אחא שרי וכל שצריך בו נטילת מקום אין לומר בו שרי, וכ"ש לפי דעתו שכתב בכמה מקומות דבמליחה אינו אוסר אפילו כלצלי דלדידיה רבינא דאסר לא אסר הכל וא"כ רב אחא דשרי לא בעי נטילת מקום אלא קליפה בעלמא. ועוד שהוא בעצמו כתב למעלה שהצלי שאינו מפעפע אינו צריך אלא כדי קליפה וכמו שכתב הוא למעלה גבי ההוא כזיתא דתרבא דנפל לתוך דיקולא דבשרא. אלא שהצלי העלוב הזה נתהפך בידו לכמה גוונין. גם מ"ש דחם לתוך חם כשעוברין שניהם יחד מן האור אינו צריך אלא נטילת מקום אינו כן, וההיא שמעתא דכיצד צולין הטעתו דגרסינן התם (ע"ו, א') חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן דברי הכל מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר. ואמרינן עלה תנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו קס"ד בחרס צוננת, בשלמא לרב דאמר עילאה גבר אמטו להכי יטול את מקומו דאזיל האי ומרתח ליה לחרס והדרא חרס ומרתחא ליה לרוטב וכי הדר רוטב אפסח קא מטוה פסח מחמת חמימות דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר, אלא לשמואל דאמר תתאה גבר חרס כיון דצוננת היא אקורי מקררא ליה אמאי יטול את מקומו, דאלמא דברי רב ושמואל נמי בשיעור נטילת מקום קא מיפלגי כמתני' דנטף מרוטבו על החרס, וכן מאי דקא שוו ביה תרווייהו דהיינו חם בתוך חם דאסור אסור עד כדי נטילת מקום קאמרינן. והא ודאי טעותא הוא, דחם לתוך חם דברי הכל אסור קאמרינן ואסור סתם הכל משמע ומתני' דנטף מרוטבו על החרס דקתני יטול את מקומו, לא לשעורו הביאוהו אלא להביא ראיה ממנו לתתאה גבר ומיהו התם סגי ליה בנטילת מקום משום דדבר מועט הוא ואין בו כדי לאסור את הכל אבל ממנה נלמוד לתתאה גבר וחוזר לדיניה דאם יש בו כדי לאסור את הכל אוסר כשיעור מפעפע שאוסר בס' בין בקדרה בין בצלי ואלו דברים ברורים הם.
ועתה נבאר איסור והיתר חמין שנוגעין זה בזה אם יש הפרש בין שנתבשלו בקדרה שהאיסור וההיתר בתוך רוטב חם והרוטב מכסה את שניהם, ובין צלי שאין הרוטב מכסה את שניהם, אלא שהן חמין ונוגעין זה בזה. שנינו בפרק גיד הנשה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת. ואמרינן עלה בגמ' (שם) לא שאנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. כלומר שאע"פ שהגיד וקנוקנות שבו וחלבו כחושין ואין מפעפעין, מכל מקום הרוטב מוליך את פליטת הגיד ומערב בכל התבשיל ובכל החתיכות שבקדרה, אבל צלי כיון שאין שם רוטב להוליך את הפליטה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לפי שאין הגיד מפעפע. ואקשינן עליה והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפי' מריש אוניה, ופרקינן שאני חלב דמפעפע. ולפיכך אפילו בצלי אוסר את הכל. ואקשינן עליה דרב הונא וכי צלאו בחלבו מי מיתסר, והאמר רבה בר רב הונא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון, בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילו לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו, ופרקינן ההוא כחוש הוה. ויש מפרשים כחוש הוה וחלבו מועט ויש בבשר הגדי ששים לבטל את חלבו. ואינו מחוור בעיני, דלכאורה הא נמי שמואל מודה ביה מדאקשינן לשמואל מדרב הונא ומתרצינן, והדר מקשינן מעובדא דכנישתא דמעון ומתרצינן, שמעינן מינה לכאורה דכולה שמעתא בתר הא דשמואל גרירא, ושמואל מודה בהכין, ואם איתא דמשום ביטול מיעוטו של חלב נגעו בה, הא מין במינו הוא ושמואל כר' יהודה סבירא ליה דמין במינו לא בטיל, וכדאיתא בשילהי פרק בתרא דע"ז (ע"ג, ב'), ואם כן הא דכנישתא דמעון היאך הותר לשמואל. ונראה לי פירושו של רת"ם ז"ל עיקר דפירש כחוש הוה וטבעו של חלב כשהוא כחוש אינו מפעפע. ולפיכך אפילו לא היה בבשר הגדי ששים לבטל את החלב, אינו אוסר את כולו ובקליפה או בנטילת מקום סגי ליה, דהוה ליה כשומנו של גיד שמחמת כחישותו אינו מפעפע ובצלי אינו אוסר. ותדע לך דהא הנהו אטמאתא דבישרא דאימלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא (צ"ח, א') ודאי לא הוה בהו ששים, מדאסר להו רבינא, ואפי' הכי אסיקנא דשרו משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי, וטעמא משום דחלבו של גיד כחוש הוא ואינו מפעפע בצלי. וכן דעת הרמב"ן ז"ל, וכן כל המקומות שאסרו משום תרבא אם [נמלחו או אם] נצלו עם הבשר, קולף ואוכל עד שמגיע להן שאינן מפעפעין וכן דעת הר"ם במז"ל, ודעת הרמב"ן ז"ל. ויש לי ללמד עליהן מדאמרינן בעובדא דכנישתא דמעון דהתיר ר' יוחנן, רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבה הות אלמא חוטין שבכוליא ולובן שבה וקרום שעליה המפסיק בינה לבין החלב שעליה אינן אוסרין אותה, ואע"פ שאמרו (צ"ג, א') דקרום שעל הכוליא אסור משום תרבא, ור' יוחנן גופיה הוא דאסר לובן כוליא וכדאמרינן התם (צ"ב, ב'), ר' יוחנן ממרטיט לה, ולא עוד אלא אפילו היה על גבי הקרום חלב גמור הקרום חוצץ ומציל את הכוליא מלבלוע מן החלב שעליו. הילכך שמעינן מיהא דכל איסור שאינו מפעפע כשומנו של גיד וכל הקרומות האסורין וכן חלב של בהמה כחושה, אם נמלחו או נצלו עם הבשר אינו צריך אלא קליפה בעלמא והשאר מותר, ויש אומרים דחלב כחוש וכן שומנו של גיד אוסרין כדי נטילת מקום שהוא יותר קצת מכדי קליפה, וכדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין (ע"ה, ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. ושומן מועט כזה שנטף על החרס אינו מפעפע יותר מחלב כחוש שבכליות או מחלבו של גיד, והראשון נראה לי להלכה עיקר, שאם כן לא היו אומרין סתם קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, דבשלמא אם אין צריך אלא כדי קליפה, משום דקליפה לא חשיבא להו אמרו הכי, אבל אילו היה אוסר כדי נטילה לעולם לא היו מתירין סתם. ומכל מקום למעשה ראוי לחוש ולהצריך נטילת מקום אבל כולן שנתבשלו עם הבשר צריך ששים לבטלן שהרוטב מוליך ומבליע בכל. ויש בדבר זה להקל ולהחמיר, כיצד, אם נפל איסור על גבי חתיכה ובצלי וקבלה טעם מן האיסור, אע"פ שנפלה אותה חתיכה לאחר מיכן לתוך רוטב של היתר עם שאר חתיכות ויש ברוטב ובחתיכות לבטל האיסור הבלוע בחתיכה, או אפילו לבטל כל החתיכה, אין החתיכה עצמה מותרת אחר שנאסרה וכמו שאני כותב למטה בענין חתיכה עצמה נעשית נבלה. אבל אם נפלה על גבי חתיכה והיא בתוך הרוטב או שנפל על גבי חתיכה וקודם שהספיק ליתן בה טעם נער או כסה, אף החתיכה שנפל עליה מותר, שהרי הרוטב מערב את הכל ואין חוששין שמא לא ינער יפה יפה וכמו שאני כותב למטה בענין חתיכה עצמה נעשית נבלה. ומקצת מרבותי ז"ל אמרו שאיפשר דאפילו בחלב השמן לא אמרינן במליחה מפעפע. ואין דברים אלו מחוורין בעיני כלל, דאדרבה יותר יש לומר דמפעפע במליחה מבצלי, מפני מיחל היוצא מן הבשר על ידי מליחה, והוא כעין רוטב להוליך את האיסור ולפושטו בכל. ותדע לך מעובדא דהנהו אטמאתא (צ"ז, ב') דהוו בי ריש גלותא דאימלחן בגידא נשיא, ואסר להו רבינא וקא מפרש טעמא משום דקסבר דהא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, דכרותח דמבושל קאמר, ופשטו [ליה] דלא, אלא כרותח דצלי מדקתני סיפא כבוש הרי הוא כמבושל, והיאך איפשר שעלה על דעת רבינא שיהא יותר חזק [חם] המליחה מחם הצלי, אלא שהיה סבור שעל ידי הציר והמיחל היוצאין על ידי המליחה, האיסור הולך ונבלע בכל כדרך שהוא עושה על ידי רותח דמבושל. ופשטו ליה דאינו אלא כרותח דצלי, ותמה על עצמך רבינא היה אוסר במליחה כמבושל והוצרכו להביא לו מסיפא דקתני כבוש הרי הוא כמבושל, דמליח הרי הוא כרותח דצלי קאמר, ואנו ניקל ונאמר שאפילו כרותח דצלי אינו לפעפע חלב שמן, זו אינה תורה. ועוד מי גרע מליחה מריחא דצלי, ואלו בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה בתנור אחד, אמר רב בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, ב') דאפילו היה בשר שחוטה שמן ובשר נבלה כחוש אסור, דאזיל בשר שחוטה ומפטם בריחא לבשר נבלה הכחוש והדר בשר נבלה ומפטם ליה לבשר השחוטה בריחיה. והיאך אפשר שלא יפעפע על ידי מליחה כפעפוע של ריח הצלי, ונראין לי הדברים ברורים שכל איסור מפעפע אחד צלי ואחד מליח שוין בו, ואם האיסור מפעפע כחלב של בהמה שמנה, בין נתבשל עם החתיכה בין נצלה בה ואפילו נמלח עמה [לבד] משערין אותו בששים ואם יש בהיתר ששים כנגד האיסור מותר, ואם לאו אסור. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. וירך שנצלה בחלבה דאמרינן עלה קולף ואוכל עד שמגיע לחלב, הדברים מוכרעין שצריך לשייר כדי נטילת מקום והדבר מוכרע מההיא דאמרינן בכיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. והרי שם בדבר מועט אמרו דבעינן נטילת מקום ושלא כדברי המחבר. וכן כשאמרו בחלב שמן דמפעפע הדברים מוכרעין שלא נאמרו הדברים אלא על ידי האור כמו שכתבתי למעלה ולא במליחה, ומאן דאמר מליח כמבושל הא אידחי בגמרא בהדיא. ומה שהקשה המחבר מבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דאמרינן לרב דריחא מילתא היא ואסיר, והיאך הורע כחו של זה מריחא, זו אינה שאלה דדבר ברור הוא דפטום מתפשט הוא ולמאן דאמר ריחא מילתא היא בליעה היא בכלו. וכן מה שכתב המחבר דמשערינן ששים במליחה אינו נכון. שאף לקדרה לא אמרו אלא בניער וכיסה שמתפשט האיסור בכל הקדרה קל וחומר בצלי ובמליחה שאין ראוי לומר בהן ששים, וזה ברור. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב בספרו דבר זה לשונו וירך שנצלה בחלבה וכו'. אמר הכותב במה הוא חכם שהעתיק דברי המחבר ועשה עצמו כמחדש ראיות ומכריע, ואין בכל דבריו כהכרעת הקולבון. והמחבר כתב זה לשונו ויש אומרים דחלב כחוש וכן שומנו של גיד אוסרין כדי נטילת מקום שהוא יתר קצת מכדי קליפה, וכדאמרינן בפסח שני נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ושומן מועט כזה שנטף על החרס אינו מפעפע יותר מחלב כחוש שבכליות או מחלבו של גיד, והראשון נראה לי עיקר להלכה שאם כן לא היו אומרין סתם קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דבשלמא אם אין צריך אלא כדי קליפה משום דקליפה לא חשיבא להו אמרי הכי, אבל אילו היה אוסר כדי נטילה לעולם לא היו מתירין סתם, ומ"מ למעשה ראוי לחוש ולהצריך נטילת מקום ע"כ דברי המחבר, אם כן מה חדש ובמה נתחכם על המחבר. ועוד אני אומר כי מה שאמר שהדבר מוכרע מההיא, ליתא דההיא דנטף על החרס היינו משום דהרוטב שמן ומפעפע אע"פ שהוא מועט אבל חלב הכליות אע"פ שהוא מרובה כל שהוא כחוש אין ברובו כדי לפעפע אלא שהמחבר החמיר בו להלכה. עוד שם מקצת מרבותי ז"ל אמרו שאפשר דאפילו בחלב שמן וכו' והדברים מוכרעין שלא נאמרו דברים אלו וכו'. אמר הכותב כל מה שכתב תפל מבלי מלח וחולם הוא ואין בכל דבריו אלה אלא כריר החלומות. המחבר הביא ראיות מוכרחות לכל בעלי עינים, שכן כתב דאדרבה יותר יש לומר דמפעפע במליחה מבצלי מפני שהמיחל היוצא מן הבשר מוליך את האיסור, וזו היתה סברתו של רבינא שהיה אוסר אטמאתא דבי ריש גלותא דאימלחן בגידא נשיא כאילו נתבשלו בקדרה, עד שבא מר בריה דרב אשי ואמר דמליח הרי הוא כרותח לאו כרותח דמבושל קאמר אלא כרותח דצלי, ותמה על עצמך רבינא היה אוסר מליח כמבושל והוצרך מר בר רב אשי להביא מסופא דשמואל דקתני כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרישא מליח כרותח דקאמר כרותח דצלי הוא, ואנו נקל ונאמר דאינו אפי' כרותח דצלי אתמהה זו אינה תורה, ועוד דלא גרעא מליחה מריחא דצלי דהיאך אפשר שיהא מפעפע יותר בשר נבלה כחוש שצלאו עם בשר שחוטה שמן דהדר אזיל בשר נבלה ומפטם בשר שחוטה באותו ריח שקבל מבשר השחוטה, ואלו ודאי דברים הנכנסין לאוזן בלא רשות הן, והוא אומר מבלי טעם שהדברים מוכרעין שלא נאמרו דברים אלו אלא ע"י האור, ואנה מצא ההכרע הזה אלא שקלמוסו הגיד לו. ועל ראית בשר נבלה כחוש שצלאו עם בשר שחוטה שמן אמר שאינה שאלה דדבר ברור הוא שהפיטום מתבשל בכל, וברירה זו מי אמרה לו והא לוי דאמר לאו כלום הוא ואפשר דהלכתא כותיה והוא אומר דדבר ברור הוא דמפטם ומתפשט בכל, כמה רב גובריה טפי מלוי, וכבר כתבתי למעלה יותר מזה וכתבתי שאף הרמב"ן ז"ל סובר כן על דרך האמת וכמו שכתבתי דבריו למעלה בארוכה בלשונו. גם מה שחלק על דברי המחבר במה שאמר דבמליחה משערין בששים ואמר שלא אמרו ששים אלא במבושל ונער וכיסה אבל במליחה ואפי' בצלי לא, טעותא רבתי היא וכותב הוא בלא השגחה וכי אילו צלה בשר נבלה שמן עם חתיכה אחת של בשר שחוט לא יאסור את כולה אם אין בחתיכת השחוטה ששים ולא נאסור אלא כדי קליפה או כדי נטילה, הא ודאי בורכא דהא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מריש אוניה, ואוקימנא משום דמפעפע ואפילו במליחה נמי אסר רבא לרב מרי בר רחל ואסור לגמרי משמע. ומה שאמרו בנער וכסה היינו שלא לאסור את שאר החתיכות שבקדרה לפי שאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב, וכמו שכתב המחבר בחבורו ומשום רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות וגם כן כתבתי אני למעלה, אבל החתיכה עצמה שנפל עליה החלב כולה אסורה בלא נער וכיסה וכדאמרינן עלה התם (ק"ח, ב') מאי לא נער ולא כיסה אילמא לא נער ולא כיסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט. וכן אם נמצא חלב מפעפע נמלח עם חתיכות מרובות ולא נודע באיזו מהן נגע בשעת מליחה, כולן אסורות אם אין ששים בין כולם כנגד חתיכת החלב המפעפע. ואלו דברים נודעים ברורים לכל מי שיודע בהלכות איסור והיתר בין ימינו לשמאלו.
<h2>דף צז:</h2>
אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. ומליח הרי הוא כרותח דקאמר היינו כרותח דצלי ולא כרותח דמבושל, ונפקא מינה לכל איסור שאינו מפעפע שנמלח עם ההיתר שאינו אוסר אלא [כדי] קליפה כצלי, דגרסינן בפרק גיד הנשה הנהו אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא, רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי. אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא מאי דעתיך, דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל, והא מדקתני סיפא כבוש הרי הוא כמבושל, מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא. אלמא כל רותח דמליח באיסור שאינו מפעפע אינו צריך רק קליפה כרותח דצלי, ואע"פ שמיחל יוצא מן הבשר על ידי מליחה, אינו כרוטב שבמבושל להוליך את האיסור ולהבליעו ביותר מכדי קליפה. ומה שאמרו דאימלחן בגידא נשיא, לא מחמת הגיד בעצמו אמרו דהא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם כמו שאנו עתידין לכתוב, אלא מחמת הקנוקנות שאסורין מדרבנן ומשום חלב שבו שאסור ממנהג קדושים. והא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל, דוקא במליח או כבוש שאינו נאכל מחמת מלחו, הא בפחות מיכן אינו צריך אלא הדחה בעלמא, כצונן בצונן. דגרסינן בפרק כל הבשר (קי"ב, א') ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בר רבא מפשרוניא. אמר רבא מאן חכים למישרא כי האי גונא אלא רב חיננא בר רבא מפשרוניא דגברא רבה הוא, קסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי דאין נאכל מחמת מלחו אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו. ואינו נאכל מחמת מלחו, היינו מליחה הצריכה לקדרה ואע"פ שאינו מליח כמליח של בשר שרוצה להצניע או להוליכו לדרך, ולא שאינו נאכל לאחר הדחה לפי שנתקלקל קצת מחמת מלחו קאמר, אלא שאינו נאכל מחמת מלחו שעליו קאמר. ולאפוקי מליח דצלי דנאכל עם מלחו וכן דעת רת"ם ז"ל והוא העיקר. ותדע לך מדאמר שמואל (קי"א, ב') קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. ואמרינן (שם) שמואל לטעמיה דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. ואמרינן נמי (צ"ז, ב') הנהו אטמאתא דאימלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא, וקאסר להו רבינא מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח. ובפרק כל הבשר (קי"ב, ב') אמרינן רב מרי בר רחל אימלחא ליה בשר נבלה בהדי בשר שחוטה ואסר ליה רבא מדכתיב הטמאין לאסור צירן ורוטבן. ואקשינן ולימא ליה מדשמואל דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, מכל הני שמעינן דמליח דקדרה הרי הוא כרותח, דדוחק הוא להעמיד כל מה שבא בתלמוד במליח דבעי ליה לאורחא. עוד נראה לי ראיה גמורה, מדאמרינן (קי"ב, ב') דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין ואמרינן היכי דמי אי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי, ואוקימנא בכלי מנוקב ומשום דדגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים פלטי עופות ובלעי דגים מינייהו. אלמא אפי' בתוך שיעור פליטת העופות הוי אינו נאכל מחמת מלחו דאילו לא הוו עופות אינן נאכלין מחמת מלחן, לא היו אוסרין את הדגים בפליטתן. וכן מדאמרינן (קי"ג, א') רב ששת מלח גרמא גרמא. ואמרינן תרי מאי טעמא לא, דילמא פליט האי ובלע האי, חדא נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא, אלמא כל סתם מליחות דהיינו לקדרה רותחין ומבליעין דאי לאו דטריד בשרא למיפלט, בלע האי גיסא מהאי גיסא, והוו אסרי למימלח תרי גרמי אהדדי ואפי' חדא נמי לא אשכחן ליה היתירא. ועוד, דאי לאו הכי מפני מה היו אוסרין למלוח בכלי שאינו מנוקב, והלא לא הוי אינו נאכל מחמת מלחו, אלא ודאי כל מליח לקדרה אינו נאכל מחמת מלחו קרינן ליה. אבל ודאי כל מליח דצלי לא קרינן ליה אינו נאכל מחמת מלחו שהרי הוא נאכל עם המלח שבו. ואם תאמר ומאי שנא מחם בית השחיטה או מחמו של אש שאע"פ שאינו אלא חם מועט אמרינן דמבליע, יש לומר דמלח אינו מבליע בחמו אלא בחריפותו, וכל שאין בו אלא מלח מועט עד שהוא נאכל עם אותו המלח אין בו כח להבליע ואע"פ שהמלח מועט יש בו כח להפליט קצת, היינו משום שעיקר טבעו של מלח למשוך דם ולהפליטו וכיון שכן אע"פ שאין בו אלא מעט מפליט הוא, אלא שאם יש בו הרבה מבליע גם כן בחריפותו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב דאינו נאכל מחמת מלחו היינו מליח דקדרה שאינו נאכל עם מלחו, ולאפוקי מליח דצלי שמלחו מועט ונאכל עמו. והביא ראיה מהא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. ואמרינן קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. ואמרינן הני אטמאתא דאימלחן בגידא נשיא, ואמרינן רב מארי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה וכל הני מסתמא בסתם מליחה מיירי דהיינו מליח דקדרה ע"כ. ואינו נכון דנאכל מחמת מלחו קאמרינן ולא עם מלחו דלאו היינו לישנא דמחמת. אלא ודאי נאכל מחמת מלחו אפילו לאחר שתעובר מלחו קאמרינן, ומאי אינו נאכל כלומר אינו נאכל בתורת בשר שאינו מליח אלא שעדיין טועמין בו טעם מלח אפי' לאחר הדחה ובשול, וכל הני דאיתי בשנשתהו כשיעור זה, דשיעור מועט הוא אחר הכשרו לקדרה, ומאי דאמרינן נמי דאסור למלוח בכלי שאינו מנוקב, משום שמא ישתהא כשיעור זה שקרוב הדבר לבא לידי כך וכשהוא כשיעור זה דינו כרותח מתוך שהוא מתחמם מתוך מליחתו והיינו לישנא דרותח ומשום טעמא דחם אתינן עלה ולא משום חריפות שכיון שנקלט בו טעם המלח כל כך, הבשר מתחמם. ולא עוד אלא שמחמם הכלי שבו שמושבו בכלי נעשה עמו דבר אחד להתחמם על ידי המלח כשהגיעם לכלל שיעור זה. ואין אומרים כן במשקין כשהן בפני עצמן, אין דנין בהן מליח כרותח אלא א"כ בציר כשהוא עם הבשר וטעמו של דבר מחמת הבשר שמתחמם אף הציר מתחמם עמו. עוד כתב שיש לו ראיה גמורה לדבריו דמליח לקדרה לאלתר הוי מליח כרותח כיון שאין נאכל עם מלחו, מהא דאמרינן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסור, ופרישנא בכלי מנוקב ומשום דדגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו, ובתר דניחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים אלמא אפילו בתוך שיעור פליטת העופות הוי אין נאכל מחמת מלחו, דאלו לא הוו עופות אין נאכלין מחמת מלחן, לא היו אוסרין את הדגים בפליטתן ע"כ. וזו אינה ראיה דלאו משום דחשיבי עופות רותחין אלא משום דגים דחשיבי רותחין ובולעין פליטתן של עופות דחשיבא דם, וטעם זה עיקר. עוד אני חוזר לבאר ההיא שמעתא דדג טמא מליח וטהור תפל דאמרינן דאסיר, דלאו למימרא שיהו זה על זה דבהא לא חשיב טהור תפל וליכא למימר נמי בהא תתאה גבר, אלא שהוא חשוב מליח מחמת מלח הטהור שהוא עליו. אלא שהן עומדין בענין שפליטתו של זה נוגעת בזה ולא שיהו נוגעין זה בזה כלל, ובהא דג טמא מליח הוי כרותח וציר שיוצא ממנו רותח, ונבלע בתפל הטהור וטהור מליח וטמא תפל נבלע בטמא פליטתו של טהור מליח ואין חוששין לזה. ואין לחוש שמא יחזור הטמא התפל לפלוט ויבלע הטהור, שאין בפליטה של הטהור הנבלעת בטמא כדי להרתיח הטמא ולא כדי שיחזור הטמא לפלוט, וכמו שכתבנו למעלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב דאינו נאכל מחמת מלחו היינו מליח דקדרה וכו'. אמר הכותב לא די לו שכתב שבושין אלו פעם ושתים אלא שחוזר וכותב. ודברי המחבר פי' רת"ם ז"ל הם וכן בעל הלכות גדולות וכן הרמב"ן ז"ל ואף הרב אלברצלוני ז"ל וכבר הארכתי בדבר זה למעלה, ועוד ראיות אחרות ברורות מרב ששת דמלח גרמא גרמא ומדגים ועופות שמלחן זה עם זה. והטעם שהטפות הנוטפות מחמת המלח חמות הן כמו שכתבתי למעלה, ומלשון הרמב"ן ז"ל, ונבלעות בכלי ואי נמי בבשר שנמלח עמו כל שאינו טרוד לפלוט. והאמת כי הרב רבינו אברהם בר דוד ז"ל דקדק מלשון שאינו נאכל מחמת מלחו ולא אמר שאינו נאכל עם מלחו. ועוד מטעם אחר ואמר שהמלח בלוע מן הדם ואסור באכילה ואין משערין את האיסור עם המותר ולומר אינו נאכל עם מלחו האסור. וכל זה אין בהם כדי לדחות כמה ראיות מוכרחות. ומה שאמרו אינו נאכל מחמת מלחו אינו נאכל כך מחמת מלחו שעליו קאמר, לאפוקי מליח דצלי שנאכל עם המלח שעליו ואע"פ שהמלח אסור באכילה, לשער בו רתיחתו מה לי מותר מה לי אסור הא אינו אלא לשער בו חומו ורתיחתו, וכל שטועמו קפילא ואומר שנאכל או אינו נאכל מחמת מלחו מתירין או אוסרין. ולא שיטעמנו קפילא קאמרינן אלא משערין כל שכמותו נאכל או אינו נאכל ואלו דברים ברורים. גם מה שפירש אינו נאכל בתורת בשר שאינו מליח אלא עדיין טועמים בו טעם מלח, דברי הבל הם כי בודאי כל בשר שנמלח במליחה לקדרה אין לך אדם שאינו טועמו כבשר שנמלח, ולא כבשר תפל שלא נמלח. ועוד שאילו כן לא היה להם לומר אינו נאכל מחמת מלחו אלא כל שנאכל מחמת מלחו, הם אמרו שאינו נאכל מחמת מלחו והוא אומר שאינו נאכל כתורת בשר שאינו מליח לא לשון חכמים אלא לשון עלגים. ועוד שהוא אומר שזה בשיעור מועט אחר הכשר לקדרה הוא, וחשב בזה לדחות הראיות החזקות שכתב המחבר ושיעור מועט זה לא ידענוהו ולא נתפרש, ועוד שהוא כבר כתב בכמה מקומות שכל שפולט אדמימות דם הוא וזה לאחר שיעור גדול הוא כשש שעות ויותר לאחר הכשר מליחה לקדרה. ועוד שכל מי שחלק על דברי רת"ם ז"ל והראשונים ז"ל בזה לא מצאו אינו נאכל מחמת מלחו אלא מליחת בשר דבעי ליה לאורחא, דזה ודאי אינו נאכל מחמת מליחתו והוא על כרחו הוצרך לומר שאינו כן מחמת כל אותן ראיות שמביא המחבר, ורצה לחלוק ואמר אינקוט מיהת כל דהו בידי. וכל זה מזקיקיני לטרוח ולכתוב דברי הראשונים נוחי נפש כלשונם וככתבם. זה לשון הרמב"ן ז"ל פי' רת"ם ז"ל שמליח לקדרה מליח שאינו נאכל עכשיו מחמת המלח שיש עליו עד שינפץ אותו וידיחנו, וכן הוא דהא אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ומלח בה סתמא כדין מליחת קדרה משמע, וכן מאי דאמרינן אימלחא ליה בהדי נבלה הכי משמע למליחת קדרה והיינו נמי דאמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב והיינו נמי דאמר דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, מליחה הצריכה להם במשמע דהיינו מליחה דקדרה וכן נמי אטמאתא דאימלחן בגידא נשיא דאמרינן לעיל בפרק גיד הנשה כולן במליחה דקדרה משמע, דלאו לאורחיה בעי להו. והביא רת"ם ראיה ממה שאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א, א') טעמא דמעטיה רחמנא לדם הא לאו הכי הוי אמינא דבעו מליחה, והאמר זעירי דם שבשלו אינו עובר עליו דאלמא מליחת קדשים כמליחת קדרה וכדאמרינן התם וכן לקדרה. ובעל הלכות ז"ל כתב ושיעור המלחת בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ומשהייה לה למליחה עליה כשיעור טויה ושיעור טויה פרשו הגאונים ז"ל כדי הילוך מיל. נמצאת למד שכל ששהה במלחו כדי הילוך מיל הרי הוא כרותח. והוא שיש עליו מלח הרבה שיהיה פניו מכוסין במלח והכי משמע בפרק הקומץ. ורש"י ז"ל פירש בפרק כיצד צולין שאינו נאכל מחמת מלחו קצת ואינו ראוי לאוכלו אלא אם כן הוא מדיחו והרי אינו נאכל לא לגמרי קאמר שאין שום אדם יכול לאכלו אלא כיון שנתקלקל טעמו אינו נאכל מחמת מלחו קרי ליה ואסור. ואפשר שזו המליחה נמי כמליחת רת"ם ז"ל ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל, והוצרכתי לכתוב ולחזור ולכתוב כדי שלא יטעו אחרים בדבריו. גם מה שחזר וכתב בדג טמא וטהור שמלחן זה עם זה וטמא מליח וטהור תפל וטמא תפל וטהור מליח דוקא כשאין נוגעין זה בזה, אינו כן אלא בנוגעין כמו שפירש בחבור וכן פירש הרמב"ן ז"ל וכן כל המפרשים, ואיני צריך להאריך בבטול דבריו וכבר כתבתי למעלה לשון הרמב"ן ז"ל.
כשמשערין כיצד משערין, גרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה. אמרי לה בקדרה עצמה, ואמרי לה במאי דבלעה קדרה. נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדרה עצמה, בחרסי הקדרה. ובמאי דבלעה קדרה, כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו וראינו מה שבקדרה בשעת נפילה ועכשיו נצטמק ההיתר מקצתו ונבלע מקצתו בדפני הקדרה, ואין בו ששים עכשיו כנגד האיסור שבא לפנינו, ואפילו הכי משערין ומצרפים מה שנצטמק ובלעה הקדרה מן ההיתר משעת נפילה ועד עכשיו, עם מה שנשאר בתוך הקדרה, אבל בקדרה עצמה כלומר בחרסיה אין משערין. וכתב הוא ז"ל, דכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא, אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה עצמה ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערינן ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר, לפי שהאיסור אף הוא נבלע ונתמעט מכמות שהיה, וכדאמרינן לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע ע"כ. נראה שהוא ז"ל דחה תחלה לישנא קמא מקמי לישנא בתרא משום דאזלינן בהו לחומרא, ואחר זה דחה אף לישנא בתרא מדאמרינן לקמן (צ"ח, א') אטו היתירא בלע איסורא לא בלע, והילכך לא קיימא לן כחד מהני לישני כלל אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור. ומיהו מתוך דברים אלו נראה שהוא ז"ל מודה, שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמות שהיה מתחלתו ולא נצטמק, וההיתר נצטמק מכמות שהיה, כגון זה מצרפין ההיתר שנבלע בקדרה ונצטמק, לבטל האיסור ואע"פ שאין עכשיו בהיתר כדי לבטל את האיסור כמות שהוא. ואינו מחוור, דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה מתחלתו על האיסור, השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו שיעור איסור כזה, ובמסכת תרומות נמי משמע דבתר בסוף אזלינן, דתנן (פ"ה, מ"ט) סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר. דאלמא טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר, הא לא פחתה תרומה אסור. והר"ם במז"ל פי' במאי דבלעה קדרה ועומד בדפני הקדרה ומשערין זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין, אבל מה שנצטמק ונתמעט אין מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי. ומקצת מפרשים יש שפירשו בקדרה עצמה, ברוטב ובקיפה ובחתיכות לבד שבאו לפנינו עכשיו בתוך הקדרה עצמה, אבל לא במה שהוא בלוע בתוך דפני הקדרה, ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה, כלומר במה שהוא בלוע בתוך דפני הקדרה. ופסקי כלישנא בתרא לקולא, משום דשיעורין דרבנן נינהו ולקולא אזלינן בהו. ואפי' במאי דבלוע ועומד בתוך דפני הקדרה משערין ובאומד יפה, וכדאמרינן התם (צ"ח, א') ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא אמרי ליה רבנן לרב אשי, האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע, דאלמא אי לאו דאפילו מאיסורא בלע, הוה משערינן בהיתירא דבלע דיקולא לבטולי איסור הידוע שנפל לדיקולא, וכאילו היתירא דבלע דיקולא הוי בעין בתוך הקדרה. ומסתברא דדוקא מין במינו דמדאורייתא חד בתרי בטיל, אבל מין בשאינו מינו דקיימא לן דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ואיפשר אפילו עד ששים למאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא, וכמו שיתבאר לפנינו, אין הולכין בו להקל. והילכך מסתברא דהלכה למעשה שאין משערין במין ושאינו מינו אלא כמו שבא לפנינו האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדרה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. גרסינן בפ' גיד הנשה אמר ר' חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה. אמרי לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעא קדרה. הפי' הנכון הוא כמו שכתב המחבר בשם קצת מן המפרשים ז"ל דמאן דאמ' בקדרה עצמה כלומר במה שלפנינו בקדרה ולאפוקי מה שבלע בדפני הקדרה. ומאן דאמר במאי דבלעא קדרה לומר שאף הבלוע בדפני הקדרה מצטרף לשיעור ששים, והוא שיהא קיים בלחותו. וטעמא דמילתא, משום דטעם שיעור ששים לבטל האסור הוא, שאמרו חכמים שחלק אחד שנתפשט בהשויה ונבלל ונתערב בששים חלקים, כבר אבד טעמו והוא שיהא דבר זה בהשויה ולהכי בעינן ניער כלומר שתהא מקצת החתיכה שבה האיסור בתוך הרוטב, או שכיסה הקדרה ע"י הכסוי הבל הקדרה שהוא מים חוזר לקדרה ומערב כל מה ששם כאלו הוא רוטב, וכיון שכן אף זה הבלוע ראוי להצטרף כיון שעדיין קיים בלחותו שהרי אף עם זה הוא מתערב ואף זה מסייע בבטולו, שמה שבלוע בדפני הקדרה כנגד מה שמגיע הרוטב בחלק הקדרה בגבהה אף הוא עומד לפלוט ולבלוע כנגדו וכן נפלט ונבלע עד שהרוטב מתחסר מכנגד אותו מקום ואז מתיבש מה שמשתייר באותו מקום. אבל מה שהביא המחבר ראיה לפירוש זה מההוא עובדא דמייתינן בגמ' דאמרי' ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא, סבר רב אשי למשעריה במאי דבלע דיקולא. אמרי ליה רב אשי האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע, דאלמא אי לאו דאיסורא נמי בלע הוה משערין לבטולי איסורא לכתחלה בהיתירא דבלע דיקולא וכאלו איתיה בעין ע"כ. וזו בשגגה שאין מעשה זה מענין זה כלל דלשון דיקולא הוא סל ואין שיעור ששים לבטל איסור אלא כשהוא בקדרה ולא בצלי ולא במליחה, שהרי קולף ואוכל עד שמגיע לאיסור והיאך מצטרף לבטל מה שלא נתערב עמו, אלא אותה שמועה ענין אחר היא וזו פירושה דכזית חלב נפל בסל שהיו מולחין בשר ונמלח שם עם הבשר, לא שיתערב עמו אלא כל אחד עמד בפני עצמו וכשנתנו הבשר בקדרה נתנו בה גם כן כזית חלב זה ונתבשל הכל, ובשר זה מתחלה עמד במליחה זמן מרובה ונצטמק, וכשבאו לפני רב אשי אמר לו שחלב זה נפל מתחלה בסל זה בשעת מליחה והיה בו כזית בשעת נפילה, ואלו לפי אותה שעה שהיה הבשר בלחותו עם הרוטב שישנו עכשיו בכאן, ודאי היה בהיתר ששים כיוצא בו של איסור, אלא עכשיו לפי שנצטמק הבשר אין כאן ששים עם רוטב זה, והיה רב אשי משער החלב כשעת נפילתו בסל שהיה בו כזית, והבשר כשעה של עכשיו שנצטמק ולא היה בו ששים, והיינו דאמרי לה רבנן האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע כלומר זה אינו אומד ראוי, שכשנצטמק הבשר אף החלב נצטמק עמו, אלא או זה וזה כשעת נפילה או זה וזה כשעה של עכשיו. וזה הפירוש הנכון ואינה לה ענין כלל. והוי יודע דכי משערינן ברוטב, רואין ביצה ומחצה שלו שהוא רביעית לוג לכזית. והילכך צריך תשעים ביצים רוטב לבטל כזית חלב שנפל בו, וכן לפי שיעור זה והכי מוכח בריש פרק המוציא (שבת ע"ז, א') וזה לא נתבאר בדברי המחבר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם גרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות וכו'. אמר הכותב באמת הפירוש הזה שקראו נכון נכון למועדי רגל, ויש בכלל דבריו הראשונים והאחרונים מלא סל שבושין. ותחלה אומר כי מה שאמר שאין שיעור ששים בצלי ובמליחה אלא בבשול, והביא ראיה מקולף עד שמגיע לאיסור וכונתו לסמוך על אותה שאמרו (צ"ו, ב') קולף ואוכל עד שמגיע לגיד זה באמת מאתו לא שגגה הוא אלא יותר מכדי טעות, דההוא שמואל אמרה ובירך שצלאו בגידה ומשום דקנוקנות שבגיד כחושין הרבה ואין בהן כדי לפעפע. ודברים מפורשין הם אלו בגמרא גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה אמר (שם) שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואקשינן איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מריש אוניה ופרקינן שאני חלב דמפעפע. ואקשינן תו וכי צלאו בחלבו מי מיתסר והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילו לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו, ופרקינן ההוא כחוש הוה. ובמליחה מיהא מפורש בכמה דוכתי דנאסר הכל מדגים ועופות, ומבשרא דמרי בר רחל ומאטמאתא דריש גלותא וכבר כתבתי זה כמה פעמים למעלה, וזה אפילו בר בי רב דחד יומא ידענו. גם במה שנמשך אחר דבריו, ואמר לפי מה שגזר בזה והיאך מצטרף לבטל מה שלא נתערב עמו, ותמה הרבה על זה והדברים אינם כמו שחשב והיה לו לזכור דאנן קיימא לן כל אסורין שבתורה בששים ואמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') דילפין לה מן הזרוע בשלה וקסבר דבשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן והעצמות אינן בכלל איסור. ועוד דקיימא לן כמאן דאמר קליפין מצטרפין לבטל ולא עוד אלא שאפשר שאפילו קליפי איסור מצטרפין לבטל את האיסור, ואעפ"י שלגבי ליטרא קציעות שנדרסה על פי חבית פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע (ביצה ג', ב') דר' אליעזר אמר רואין כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות, ור' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו הדברים עתיקין וצריכין ידי אומן. והפי' שפי' בההוא זיתא דתרבא אין בו רוח חיים ושלא בכל ישראל וטעות הוא בידו מכמה צדדין. שהוא נסתבך והרחיב את הדרך שמתחילה נפל בפני עצמו בסל שמולחין ולא נגע בבשר ועמד הבשר זמן מרובה ונתיבש ונצטמק ואח"כ נתבשלו יחד, מכל חבלות החבולות האלו לא נזכר בגמרא כלום, ועוד שהצימוק שנצטמק הבשר לא מחמת בליעת הסל אלא שיצא המיחל כולו והלך לו ונתיבש הבשר וכן החלב. ומאי דקאמר במאי דבלעא דיקולא והדיקולא לא בלע והיה לו לומר בשעת נפילתו או כיוצא בלשון זה, ועוד הוא מפרש רב אשי להחמיר ודברי הנהו רבנן לקולא וכל הנביאים פה אחד רב אשי לקולא והנהו רבנן לחומרא, רש"י ז"ל פירש זה לשונו סבר רב אשי לשיעורי [קדרה] להיתירא ולאוסופי עלה מה שבלעה קדרה כדי לבטל את האיסור ע"כ, והנה פירש גם מאי דבלעה קדרה כדברי המחבר ורש"י ז"ל, באותה שגגה ששגג המחבר וכן פירשו בתוס' כדברי רש"י ז"ל. והרמב"ן ז"ל פירש זה לשונו פי' דיקולא סל כדאמרינן ריש תורא בדיקולא ופירש הענין לא שהיה כזית ידוע בשעת נפילה אלא עכשיו מצאו בו כזית וידע רב אשי שבשעה שנפל שם היה בבשר ששים כמה שמצא עכשיו בחלב, אלא שעכשיו נתמעט נפח הבשר ונצטמק מחמת מלחו שהוציא ממנו המיחל ונתיבש ונתמעט, סבר להוסיף עליו מאי דבלעא דיקולא כלישנא בתרא דלעיל ולא היה נותן לב לחוש שהיה יותר החלב שנפל שם, ואמרו ליה רבנן אף החלב נצטמק לפי חשבון מחמת המלח שנמלח עם הבשר, וכשם שאין בבשר ששים עכשיו כך לא היו בו ששים בשעת נפילה. וראיתי לגאון ז"ל שאמר דיקולא דבשרא שיעורא הוא כלומר מלא סל בשר והוא מתבשל בקדרה ומאי דבלע דיקולא לא גרסינן, אלא מאי דבלעה קדרה כדפרישית לעיל ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל. הנה שפירשו הכל דרב אשי להקל, ולא אחד בהם שהבין בהלכה לפרש באותו הפירוש הנכון שמצא באמתחתו וכן פי' הלכות גדולות ז"ל שרב אשי להקל וכן הראב"ד ז"ל. וכן הרב בעל התרומה, ואני תמה איך לא ראה אחד מכל אלה. גם מה שאמר הוי יודע דכי משערין ברוטב רואין ביצה ומחצה שלו שהוא רביעית לוג לכזית והכי מוכח בריש פרק המוציא יין וזה לא נתבאר בדברי המחבר ע"כ. אמר הכותב הוי יודע שאינו כן ולא נאמרו דברים אלו אלא במוציא יין יבש לפי שאינו חייב אלא אם כן הוציא דבר חשוב, ונתנו שיעור ביין כדי מזיגת כוס יפה דהיינו כוס של ברכה ורובע רביעית דכי חשוב ימזגנו יעמוד על רביעית ולפיכך תניא (שבת ע"ז, א') ר' נתן אומר יבש בכזית לומר דכל שיש בו בזית רביעית יבש הוי רביעית. וכן לענין דם נבלות דמטמאו ב"ה ואמר ר' יוסף בר יהודה (שם) אף כשטימאו ב"ה לא טמאו אלא בדם רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית וטעמא משום דאין דמה מטמא עד שיהא בו בשיעור בשרה לטומאה דהיינו כזית קרוש בבשרא. אבל לגבי ביטול האיסורין אינו אלא מחמת טעמו וכך שיערו שבשיעור ששים הטעם מתפשט בכל ומתבטל, ובזה מים צלולין ומרק לח כחתיכה קרושה ולא שיצטרך כד אחד של רוטב לבטל כביצה של נבלה. ולכחל, מי מקוה מים שכל גופו עולה בהן ודבר ברור הוא. ואדרבה יותר מתפשט ומתערב בכל ברוטב שהוא לח ממה שיכול להתפשט ולהתערב בחתיכות. ועוד תדע לך דכשנפלה חתיכת נבלה בקדרה של בשר שחוטה אין גוף החתיכה נמחית ומתערבת בקדרה אלא צירה ושומנה שניתך ונעשה כעין המרק, ופעמים שאין אנו מבטלין הבשר כמות שהוא אלא פליטתו וכיון שכן אף הרוטב שבקדרה משערין כמו שהוא וזה דבר פשוט. ועוד תדע דמאי דאמר חומרא דאתי לידי קולא כיצד חתיכת בשר שחוטה ששיעורה כעשר זיתים שנפל עליה כזית רוטב של נבלה לא אסרה, שהרי יש בחתיכה עשר רביעיות שהן חמש עשר בצים שהן הרבה מששים זתים ורביעית רוטב אינו נחשב בלחותו אלא לכזית בלבד ונמצא בטל ביתר מששים, אלא דברים שאמר לא ברירן ולא בהירן וטעות הן בידו וביד מי שאמרן.
ולא שנא איסורי תורה ולא שנא איסור של דבריהם, דכל דתקון כעין דאורייתא תקון, ותדע לך דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין. ולא מחמת טעמו של גיד עצמו אמר, דהא קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, ואין צריך שיעור כלל לבטל טעמו, ורב נחמן דבתרא הוא, לאו דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה. וכן לא בשנמוח הגיד עצמו בין הגידין או בתבשיל דוקא קאמר, דסתמא קאמר דאלמא אפי' לבטל תערובת טעמו קאמר, דהיינו טעם קנוקנות וחלב שלו דמדרבנן קאמר, דכל מאי דתקון [רבנן] כעין דאורייתא תקון. וגרסינן נמי התם (צ"ח, א') ההיא [כי] פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגא דזיתא, אמר ליה אבוה לא תזלזל בשיעורא דרבנן, ועוד דהא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה אלמא אין מזלזלין בשיעור איסור דרבנן לשער אותו בפחות מאיסורי תורה. ועוד דהא אמרינן התם (צ"ז, ב') ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. ואוקימנא בביצת אפרוח, וביצת אפרוח מדרבנן הוא, דאסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפרק אלו טרפות (ס"ד, א'). ומכאן נראה לי תשובה לדברי הר"ם במז"ל שכתב במה שאמר רב נחמן (צ"ז, ב') כחל בששים וכחל מן המנין, שהטעם בזה לפי שהכחל אינו אסור אלא מדבריהם ולפיכך הקילו חכמים בשיעורו. ואין טעמו נכון בזה כמו שאמרנו, אלא הטעם בזה לפי שגוף הכחל בשר הוא והרי הוא בעצמו מעלה את החלב שבו. והראב"ד ז"ל השיג עליו בזה בפרק חמשה עשר מאיסורי המאכלות. וזה לשונו, אמר אברהם יש נותן טעם טוב מזה מפני שהוא היתר כשהוא בעצמו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. ומה שכתב המחבר דמחמרינן באיסורין דרבנן כשל תורה לענין שיעוריהן, הא ודאי קושטא הוא לבד מהיכא דמסתפקא לן אי איכא ששים או לא וליכא למיקם עלה דמילתא, דבדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא ושרינן ליה, וכן באיסורי תורה למאן דאמר טעמו ולא ממשו דרבנן וכן הלכתא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם ומה שכתב המחבר דמחמירין באיסורין דרבנן וכו'. אמר הכותב טעות הוא זה דאפי' בדרבנן נחמיר כל היכא דלא ידעינן מאי נפקא מינה, וכחל יעיד דמשום דלא ידעינן מאי נפקא מינה (א)לא מתירין [אלא] בששים וכחל מן המנין אלא שהיה לו לפרש אם נפל איסור דרבנן בתוך היתר ולא עמדנו על שיעורו, בשל תורה להחמיר ובשל דבריהם להקל והדברים עתיקים.
ויש איסור בטל בחמשים ותשעה, דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין, כחל בששים וכחל מן המנין, אמר רב יצחק בר רב משרשיא וכחל עצמו אסור, נפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר. וטעמא דהא מילתא, מסתברא משום דהוא עצמו בשר הוא, ומצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו, והר"ם במז"ל שכתב, שהטעם לפי שאיסור חלב הכחל דרבנן ועשו בו היכר והקלו בו, לא נראו לי דבריו, וכבר כתבתי למעלה מה שנראה לי שהיא ראיה לסתירת טעם זה שכתב, אלא הטענה בזה כמו שכתבתי. ודוקא בשנפל לתוך קדרה של בשר, אבל נפל לתוך יורה של חלב, אף הוא צריך שיהא ששים בחלב כנגד כל הכחל, ואין כחל מן המנין לפי שאין החלב שבו נודע, עד שנאמר שהוא מצטרף בכמות כל הכחל לבטל בשר הכחל. והא דאמר ר' יצחק בר [רב] משרשיא דאי נפל לקדרה אחרת אוסר, לפי שאנו חוששים שלא פלט כל חלבו בקדרה ראשונה, ועדיין נשאר מקצת חלבו בתוך הכחל, ולא ידעינן כמה, ולפיכך חוזר ואוסר עד שיהא גם בקדרה השניה חמשים ותשעה חלקים כנגדו של כחל. והיכא דליכא בקדרה ראשונה חמשים ותשעה שנאסר הכל, מסתברא שהכחל עצמו נעשה נבלה שהרי עשאוהו כבשר בחלב, ובשר בחלב לדברי הכל נעשה הכל כנבלה ולפיכך צריך ששים, ואין כחל מן המנין. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב דהיכא דליכא בקדרה חמשים ותשעה שנאסר הכל, מסתברא שהכחל עצמו נעשה נבלה שהרי עשאוהו כבשר בחלב, ובשר בחלב לדברי הכל נעשה כנבלה, ולפיכך צריך ששים ואין כחל מן המנין ע"כ. וזה אינו נכון דסוף דינא כתחלת דינא אפשר דמעיקרא כחל מן המנין ומצטרף להעלות איסור שבו, ועכשיו כשנאסר הקדרה בשבילו תחמיר איסורו הוא הגורם האיסור ויהיה הוא עצמו חמור בשבילו, דבר זה אינו. לעולם הוא מצטרף למנין ששים וכן אני אומר במה שנאסר בשבילו, שאם נפל לקדרה אחרת שהוא עצמו מצטרף לששים שאינו חמור מגופו של כחל. אבל נפל לקדרה של חלב הדבר פשוט דבעינן ששים כנגד כלו ואינו מן המנין דהכא ודאי תורת בשר בחלב עליו מן הדין, דכחל מדין תורה תורת בשר עליו להיאסר בחלב אחר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב דהיכא דליכא בקדרה ראשונה חמשים ותשעה וכו'. אמר הכותב באתריה עשיק משחא שכל דבריו לא רוככו בשמן, שהטענה שאמר דכיון דכחל מעיקרא מן המנין אעפ"י שנאסרה הקדרה בשבילו אין מחמירין איסורו שהוא הוא גורם האיסור זה שיבוש גמור, דמעיקרא לא נאסרה הקדרה בשבילו אלא מחמת חלבו אלא שמשערין בכולו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה, אבל לאחר שאסרוהו בקדרה ראשונה מפני שלא היה בה כדי לבטל, חזר הכל כחתיכת נבלה דמאי שנא מחתיכת נבלה שנפלה לקדרה שכל מה שהיה בקדרה ראוי להצטרף לבטל את האיסור ואפילו הכי כי אין בחתיכות וברוטב ששים לבטל נעשה הכל כחתיכת נבלה ואם נפלה לאחר מכאן אחת מאותן חתיכות לקדרה אחרת צריכה ששים לבד מאותה חתיכה למ"ד בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה ולכ"ע כן בבשר וחלב דעלמא שנפל לקדרה ואין בכל הקדרה לבטל, וא"כ מאי שנא כחל בשנפל לפחות מחמשים ותשעה דפחות מחמשים ותשעה בכחל כפחות מששים בחלב גמור דעלמא, ואין אומרים כתחלת דינה שהיתה החתיכה הזו ראויה להצטרף לששים גם עכשיו תצטרף. גם מה שאמר וכן אני אומר במה שנאסר בשבילו, שבוש יותר ויותר הוא לכל מבין בדבר גם לפי מה שכתב למעלה מזו דמה שהקלו בפחות מששים בכחל היינו משום דחלב שבו אינו חלב מן הדין מאי וכן אני אומר היא היא לפי דבריו, וקיל מיניה לפי שכבר נתערב בחמשים ושמנה ונתמעט שיעור החלב בחתיכות לפי חשבון יותר ממה שהוא בתוך הכחל עצמו.
ויש איסור שצריך ששים ואחת והיא, דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין, ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. וגרסינן תו התם (צ"ח, א') אמר ר' חלבו אמר רב הונא ביצה בששים והיא אסורה, בששים ואחת והיא, מותרת. ופסק הרב אלפסי ז"ל כי הא דר' חלבו, דבעינן ששים ואחת והיא. ובגיד פסק כרב נחמן, והקשה עליו הראב"ד ז"ל, מפני מה פסק בגיד בששים והוא כרב נחמן ולא פסק בביצה כן, ויש מפרשים כי מפני חשיבותה של ביצה החמירו להוסיף אחת בשיעורה. ואין זה מחוור כלל, כי לא באו כאן לבטל את הביצה, אלא פליטתה, ובביצת אפרוח דכולה שמעתא בהכי מיירי, ואפילו תפרש בבטול הביצה עצמה, אם נטרפו בקערה בטל חשיבותה, וכדאמרינן באגוזי פרך ורמוני באדן (ערלה פ"ג, מ"ח) וכמו שכתבתי למעלה, ואם לא נטרפו ובביצה טמאה אי נמי ביצת טרפה, בטלה היא ברוב דהא יבש ביבש הוא. והר"ם במז"ל כתב מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר, והוסיפו בשיעורה כלומר שיש בה אפרוח שהוא בריה שלימה, וכן כתב, אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טרפה עם ביצים אחרים [שיעורן] בששים, כלומר כשטרפן אלו עם אלו, וגם זה אינו מחוור בעיני כלל, דפליטת האפרוח בטלה היא בששים כשאר האיסורין כמו שכתבתי למעלה, והרמב"ן ז"ל כתב משום שיש בביצים גדולים וקטנים, והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש, לפיכך הוסיפו אחת בשיעורה, ולא הצריכו לשער כל אחת ואחת. וזה יותר נכון בטעם. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. גרסינן בפרק גיד הנשה, אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין. כחל בששים וכחל מן המנין אמר רב יצחק בר רב משרשיא וכחל עצמו אסור נפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת. וכתב המחבר דטעמא דהא מילתא מסתברא משום דהוא עצמו בשר הוא ומצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו. והרב ר' משה בר' מיימון ז"ל שכתב שהטעם לפי שאיסור חלב הכחל דרבנן ועשו בו היכר והקלו בו לא נראו לי דבריו ע"כ. ואין דבריו נכונים דהיאך אפשר לומר דמשום דהוא עצמו בשר הוא יצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו, אדרבה משום דהוא עצמו בשר הוא נעשה עם חלב שבו חתכת נבלה ואפשר לסוחטו אסור, אלא ודאי עיקר טעמא משום דהוא גופיה היתירא הוא ואין חלב שבו חשוב חלב מן הדין. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן וכו'. אמר הכותב קדרתו צריכה מלח צריכה תבלין וחסרה מלח חסרה תבלין כאלו מרגיש וכותב בלבולין. כתב טעמא משום דהוא עצמו היתרא הוא ואין חלב שבו חלב מן הדין ולא נודע למה הרכיב שני טעמים, אם לומר שהטענה בזה לפי שגוף הכחל בשר מותר הוא אם כן היינו דכתב המחבר, ומה שהוסיף ואמר שאין החלב שבו חלב א"כ למה אנו צריכין להיתרו של גוף הכחל הא אין הכל אלא משום שאין החלב שבו חלב, ולא עוד אלא שלעולם הדבר בלעגי שפה דכתב דאין חלב שבו חלב מן הדין, וזה אינו אמת דודאי חלב הוא אלא שלא אסרתו התורה עם הבשר משום דלא אסרה תורה אלא חלב אם ולא חלב מתה, והול"ל שהחלב שבו אינו אסור דבר תורה אלא מדרבנן. גם עיקר הטעם שאמר דהיינו לפי שאינו חלב ולומר שאינו אוסר אלא מדרבנן וכטעם שכתב המחבר משום הר"ם במז"ל ז"ל אינו, שכבר הקשה עליו המחבר שאפי' באיסורין דרבנן בעינן ששים כדאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ותדע לך מדאמרינן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין ובודאי אליבא דהלכתא אתמר וקיימא לן דאין בגידין בנותן טעם אלא משום קנוקנות וחלבו של גיד אמרו, וקנוקנות ושמנו של גיד אינן אלא מדרבנן ואפילו הכי לא הקלו בו לבטלו בחמשים ותשעה ככחל. ומה שהקשה על דברי המחבר דאדרבה משום דהוא עצמו בשר נעשה עם החלב שבו חתיכה דאיסורה ואפשר לסחטו אסור, גם זה הבל דכחל זה לא נעשה מעולם בתוך קדרה זו חתיכת איסור שהרי נתבטל בששים בתוך מה שבקדרה ובשר הכחל עצמו, וכשנפל בתוך הקדרה עדיין היה באפשר לסחטו ממש בקריעה וטיחה ואפי' לבשלו בקדרה של בשר, אלא שאם נפל לקדרה אחרת חוזר ואוסר לפי שלא נודע בבירור שנסחט כל חלבו בקדרה הראשונה והרי נעשה הוא לגבי קדרה אחרת כחתיכת נבלה לפי שחוששין שמא לא נתבטל חלבו בתוכו. וגם הרמב"ן ז"ל כן כתב ז"ל גבי ביצה בששים ואין ביצה מן המנין ולי היה נראה דלמסקנא כל איסורין שבתורה בששים אלא בכחל להקל לפי שהוא עצמו בשר הוא וראוי להצטרף ע"כ.
כל איסור שנפל לקדרה של היתר אע"פ שיש בהיתר כדי לבטל את האיסור, אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו הניכר מתבטל ברוב ואין זה צריך לפנים, אלא זורקו ואוכל את השאר, ואם נפל לקדרה אחרת אוסר, וכמו שאמרו בכחל (צ"ז, ב') כחל בששים, וכחל מן המנין, וכחל עצמו אסור, ונפקא מינה שאם נפל לקדרה אחרת אוסר. ולפיכך צריך ליזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור הניכר בתוך הקדרה, כדי שלא יחזור האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט. וכן חתיכה שיש בה חלב או שמנינות של גיד הנשה שנתבשלה עם החתיכות, אע"פ שיש ברוטב ובחתיכות ששים לבטל את החלב שבחתיכה זו, צריך ליזהר שלא יסלקנה מן הקדרה בעוד שהיא חמה כדי שלא יתעורר החלב שבה ויאסור אותה, אלא יניחנה בתוך הקדרה עם ההיתר עד שתצטנן ואחר כך יסלקנה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב המחבר כל איסור שנפל לקדרה של היתר אעפ"י שיש בהיתר כדי לבטל האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו מתבטל ברוב, ואין זה צריך לפנים ע"כ. ותמהני בלשון זה שאמר אין האיסור מתבטל ברוב, שהרי לא אף בששים ולא באלף ולא בשום שיעור כיון שהאיסור ניכר. עוד כתב המחבר לפיכך צריך ליזהר שלא ליטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתכת האיסור ניכרת בתוך הקדרה כדי שלא יחזור האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט ע"כ. וזה אינו נכון וכי לזו הוצרכנו, זו אפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותה אלא שאפי' בשאין האיסור ניכר ובטל בתוך הקדרה, כל זמן שהאיסור קיים שלא נימוח אסור לו ליטול מן הקדרה ממה שנתברר לו שהיה היתר. לפי שעכשיו נתמעט ההיתר ועכשיו האיסור בודאי בפחות מששים ונותן בו טעם ואסור. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב המחבר כל איסור שנפל לקדרה של היתר אעפ"י שיש בהיתר ששים לבטלו אם כו'. אמר הכותב כמה ערב לו לחם המחלוקת עד ששכח שיטת הגמרא בכמה מקומות, כשבא לסדר דינין או לשאול שאלות פותח בדבר הפשוט ועליו מסדר והולך הדברים הצריכין וזו שיטה מבוארת בגמרא הרבה, וכן המחבר רצה לסדר דיני חתיכת איסור שנפלה לקדרה של היתר ללמד דעת למי שאינו בקי בהלכה. וכך כתב כל איסור שנפל לקדרה של היתר אעפ"י שיש בהיתר כדי לבטל את האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו מתבטל ברוב וזה אין צריך לפנים, אלא זורקו ואוכל את השאר ואם נפל לקדרה אחרת אוסר כדאמרינן בכחל, כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור נפקא מינה שאם נפל לקדרה אחרת אוסר. לפיכך צריך ליזהר שלא ליטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שהאיסור ניכר וכו' וכן חתיכה שיש בה חלב או שמנינות של גיד הנשה שנתבשלה עם החתיכות אעפ"י שיש ברוטב ובחתיכות ששים לבטל את החלב שבחתיכה זו צריך ליזהר שלא יטלנה בעוד שהיא חמה כדי שלא יתעורר החלב שבה ויאסור אותה אלא יניחנה בתוך הקדרה עם ההיתר עד שתצטנן ואחר כך יסלקנה ע"כ לשון החיבור. ועתה יראה הרואה את אשר אמר תחת אשר אהב את המחלוקת. גם מה שכתב במה שאמר המחבר שצריך ליזהר שלא יטול מן ההיתר בעוד האיסור בתוכו חם וכתב הוא שלא הוצרכנו לזו שאפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותה, אומר אני שאפי' הוא זקן לא ידע שאפילו רבן של גדולי ישראל רש"י ז"ל פירש בהפך מזה בגמרא ואמר שבגמרא לחד מן לישני התירו זה. שהרי בגמרא אמרו כיצד משערין אותו משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה. אמרי לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדרה, ופרש"י ז"ל אביהן של ישראל אם ראינו כשנפל שם קודם שנתמעט ההיתר ואנו משערין אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם, ואין בהיתר ששים בו אומדין כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי כשנפל שם היה שם היתר מרובה ונתמעט בבליעת הקדרה ע"כ לשון רש"י ז"ל אלמא להאי לישנא סבירא להו דכיון שהיה ההיתר רבה על האיסור כדי לבטלו אעפ"י שנתמעט ההיתר לאחר מכאן אינו חוזר האיסור ואוסר. וכן פירש גם הרמב"ן ז"ל אמרי לה במאי דבלעה בקדרה משעת נפילה ועד עכשיו שאם נתמעט הרוטב על ידי האור יותר מן האיסור משערין לשעת נפילה לקולא ומשמע דהלכתא כי האי לישנא. וקשה לי אלא מעתה נפל איסור לקדרה ויש בו ששים ונטל מן ההיתר ולא נשתייר שם ששים באיסור, הכי נמי דמכיון שביטל תחילה אינו חוזר וניעור אם כן מצינו איסור בטל בפחות מששים, ואיכא למימר קולא הוא במאי דבלעה קדרה ונתמעט דרך בישול משנפל שם, הא אילו נטל מן הרוטב ומיעטו בידים אסור עכ"ל, הנה שצריך הדבר לאמרו לגדולים ממנו אלא שלא שמע ולא ראה ולא ידע איזה הוא מקומן של דברים. ולא עוד אלא שאני אומר שעדיין תירוצו של הרמב"ן ז"ל אינו מספיק דכיון שהאיסור בפנינו ולא נתמעט שעורו לפי מיעוטו של היתר למה אינו חוזר ואוסר ומה בין שניטל על ידי האור לניטל בידי אדם או שנשפך לארץ, מכל מקום האיסור נשאר בתוך היתר מועט. ואדרבה אני אומר שהיה בדין שאפילו ניטל הימנו בידים לא יחזור האיסור ויאסור בכמותו לפי שאנו רואים את האיסור שפולט צירו ורוטבו בתוך הקדרה ומערבן עם כל מה שיש בקדרה ולפי חשבון, ולפיכך אוסר תערובתו עד שיהא בו ששים כנגדו ובכולו משערין, וכיון שכן אנו רואין כאלו פלט מעט מעט בתוך הקדרה את שלו וחוזר ובולע מעט מעט מן ההיתר שחוצה לו ולפיכך כשהוא נוטל מן הרוטב שבקדרה יש לומר שאנו רואין כאלו נטל מן האיסור כנגדו לפי חשבון, ואין רואין מה שנטל כאילו נטל מן ההיתר לבד ואעפ"י ששיעור האיסור שבא לפנינו עכשיו כמות שהיה, אין אומרים שלא פלט כלל שא"כ אף הוא לא יאסור אלא בכדי שיעור כפי מה שנתמעט נפחו ושיעורו וכיון שכן יש לנו להתיר ממה נפשך ומיהו כשנפל לקדרה אחרת אין אומרים כן שבקדרה זו מיהא לא פלט כלום כדי שנאמר כאן פלט מצירו ורוטבו ועירבו עם מה שבקדרה וחלקו בכל לפי חשבון ובלע ממה שחוצה לו, ולפיכך משערין בקדרה זו האחרת לפי כולו, אבל בקדרה הראשונה היה באפשר להתיר ממה נפשך כמו שאמרתי, ולפיכך צריכא רבה מה שאמר המחבר דאעפ"י שיש לדון להתיר, מספק הולכין בו להחמיר. גם מה שאמר שאפי' אין האיסור ניכר ובטל בתוך הקדרה כל זמן שהאיסור קיים ולא נמוח אסור ליטול מן הקדרה ממה שנתברר לו שהיה היתר לפי שעכשיו נתמעט ההיתר ועכשיו האיסור בודאי בפחות מששים עד כאן, מן הדומה שאינו אמת שאם כן כשאמרו משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות על כרחינו היה להם לומר ובלבד שלא יאכל עד שיצטנן, וכל שכן ללישנא דמשערין בקדרה עצמה וכפי מה שפירשו בקדרה עצמה בחרסי הקדרה שהקדרה בעצמה ממה שנתברר שהוא היתר היא, ואם כן לא יאכל כלום כשהוא חם עד שיצטנן, ואם תאמר שכן הדברים אם כן אפשר דלא לישתמיט חד אמורא בחד דוכתא דלימא הכין. ועוד שאם כן חתיכת איסור שנפלה בתוך הקדרה כיצד הוא עושה ואפי' לאחר שנצטנן הכל, כשיאכל הרוטב והקיפה אינו אוכל החתיכות עמהן יחד ולפי חשבון ואם כן עכשיו נשארה החתיכה האסורה בתוך שאר החתיכות שאין בהן כדי לבטלה, ואל תשיבני שהחתיכה בטלה ברוב בתוך שאר החתיכות דיבש ביבש בטל ברוב, דתינח למאן דסבירא להו הכין אבל למאן דסבירא להו דאפילו יבש ביבש בעי ששים מאי איכא למימר מי נימא דהאי הוי תיובתייהו. ועוד דלכולי עלמא הכא דליכא אלא שתי חתיכות בתוך הקדרה מאי איכא למימר אלא דעל כרחין כיון שאין האיסור ניכר וכבר נתבטל ברוב שוב אינו חוזר וניעור, וכל שכן כאן לפי מה שאמרתי שרואין כאלו פלט מעט מעט ונתערב עם כל שבקדרה בכל חלק וחלק לפי חשבון וכל שנוטל רואין כאלו נטל מן ההיתר והאיסור לפי חשבון, וכן הדין לאיסור יבש ביבש חתיכה בששים חתיכות כשהוא נוטל זה היא לבדה עם מי תצטרף חתיכות שבקערה ומצטרפות עם זו וכשזה נוטל אחת וחבירו נוטל אחרת זה אוכל את שלו וזה אוכל את שלו בשעה אחת כבר נתמעט האיסור והשיעור וכיצד הן אוכלין אלא כל שאין האיסור ניכר ונתבטל נתבטל.
ביצה של עוף טמא אינה אוסרת תערובתה בפליטתה. כיצד, גרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ז, ב') אמר רב נחמן ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהיב טעמא, והא אמרי אינשי מיא דביעי בעלמא אמר ליה הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח, אבל טמאה לא. כלומר הא דרב נחמן בביצת אפרוח דפליטתה פליטת בשר, אבל ביצה טמאה אינה צריכה שיעור דאינו אלא מיא דביעי בעלמא. ואקשינן על הא דאמרינן דביצה טמאה אינה אוסרת, מדתניא ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות, ופרקינן הכא נמי בביצת אפרוח ואמאי קרי ליה טמאה כיון דאית בה אפרוח קרי לה טמאה. ואקשינן והא מדקתני סופא ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן אם יש בהן בנותן טעם אסור, מכלל דרישא דלית בה אפרוח, ופרקינן פרושי קא מפרש, כיצד, כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן. הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דלית בה אפרוח, השתא דלית בה אפרוח אסורה, דאית בה אפרוח מיבעיא, ודחינן אי משום הא, לא איריא, תנא סופא לגלויי רישא שלא תאמר דאית בה אפרוח אסירא אבל לית בה אפרוח שריא, תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא לית בה אפרוח ואפילו הכי אסורה. ופסק הרב אלפסי ז"ל, כי הא דרב אידי בר אבין ואביי, דביצה של עוף טמא ששלקה עם הטהורות אין צריכות שיעור, ולעולם מותרות דמיא דביעי בעלמא הוא. וכל הנך דקתני אם יש בהן בנותן טעם אסורות, הא אוקימנא להו בביצת אפרוח, ואמרינן נמי דהכי נמי מסתברא, ואע"ג דדחינן דאי משום הא לא אריא, דתנא סופא לגלויי רישא, לאו בדוקא אמרוה אלא דחייה בעלמא למאי דקאמרינן דהכי מסתברא. ושנינו בברייתא בפרק אלו טרפות (ס"ד, ב') גיעולי ביצים מותרות, ופרש"י ז"ל גיעולי ביצים טמאות מותרות, וכדאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא. וכן משמע בירושלמי במסכת תרומות פרק בצל (ה"ו) דגרסינן התם גיעולי ביצים מותרות, אמר ר' זירא הא דאיתמר מותרות הוא ששלקן בקליפיהן אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחר, אלמא בנתינת טעם של טמאה בטהורה מיירי, וקתני מותרות. אבל בתוספות פירשו גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל, כלומר שפלטה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה או נפילה, וכן משמע בתוספתא תרומות, פרק דג טמא שכבשו עם דג טהור (ה"ה) דתניא התם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, אם יש בהן בנותן טעם אסורות, ואם לאו מותרות. גיעולי ביצים מותרין באכילה. דמשמע, דגיעולי ביצים לאו היינו ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות. וכן פירשו בתשובות הגאונים ז"ל גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל. ולפיכך כתב הרב בעל התרומה ז"ל, דאין הולכין לענין פסק הלכה אחר לשון בני אדם דאמרי מיא דביעי בעלמא, דהא מקשינן עלה בשמעתין דגיד הנשה (צ"ז, ב') מהא דתניא ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות אם יש בהן בנותן טעם אסורות, ואע"ג דשנינן ומוקמינן לה בביצת אפרוח, שנויא הוא ואשנויא לא סמכינן. ומכל מקום העיקר נראה כדברי הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבנו, דהא רב אידי בר אבין ואביי, הכין סבירא להו ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו בהדיא, וגמרא נמי אמרה דהכין מסתברא, דברייתא בביצת אפרוח, ואע"ג דדחינן דתנא סופא לגלויי רישא, לאו לאיפלוגי אמרוה אלא דחויא בעלמא למאי דקאמרינן דהכי מסתברא והילכך קיימא לן הכי, דמיא דביעי בעלמא הוא. ומיהו אם הטמאות קלופות, אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות. וכדגרסינן בירושלמי דתרומות הא דאתמר מותרות בששלקן בקליפיהן אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחר. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות, ובודאי כדבריו משמע לכאורה בגמרין, מדדחינן לכל הנך ברייתות ומוקמינן להו בביצת אפרוח, ודחקינן לישנא דקתני טמאות, דמשום דאית בה אפרוח קרי לה טמאה, ואם איתא, לוקמה בביצת עוף טמא כפשטה ובקלופה וכדמפרש לה בירושלמי, ומכל מקום צריכין אנו לחוש לדברי הירושלמי דדוקא בששלקה בקליפתה, הא בקלופה צריכה שיעור כביצת אפרוח, דבעינן ששים ואחת והיא. וביצה שנמצא עליה קורט דם, דינה כדין ביצת אפרוח, וכבר כתבתי למעלה באיזה מקום בביצה יאסור קורט דם ובאי זה מקום לא יאסור. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. בענין ביצת טמאה שנתבשלה עם ביצים טהורות אמרינן בגמרא דלא אסרה משום דלא חשיבא ההיא פליטה וכדאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. ובירושלמי משוינן הפרישא בין קלופות לשאינן קלופות. וכתב החכם שראוי לחוש לדבריו. ואינו נכון דכיון דאמרי' ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות אסורות ומוקמינן לה בביצת אפרוח ודחקינן לישנא דטמאות, ולא מוקמינן באוקמתא רויחא דההיא בקלופות, מכלל דבגמרין לית לן האי סברא אלא בין שאינן קלופות בין שהן קלופות כלן מותרות. וכגמרין נקיטינן ואפילו לעשות מעשה לכתחלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב בענין ביצה טמאה וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר ובדברי המחבר ראה כן אלא שאין לבו של המחבר גס בהוראה, וכן כתב המחבר ראיתי להרמב"ן ז"ל שהתיר אפי' בקלופות ובודאי כדבריו משמע לכאורה בגמרין מדדחינן כל הנך ברייתא ומוקמינן להו בביצת אפרוח ודחקינן לישנא דקתני טמאות דמשום דאית לה אפרוח קרי לה טמאה, ואם איתא לוקמה בביצת עוף טמא כפשוטה ובקלופה וכדמפרש לה בירושלמי ומ"מ צריכין אנו לחוש לדברי הירושלמי ע"כ לשון המחבר. והנה הרב בעל התרומה אמר דאין הולכין אחר לשון בני אדם שקורין אותו מיא דביעי מדאקשי' עלה בגיד הנשה מן הברייתא ואע"ג דשנינן ומוקמינן בביצת אפרוח אשנויי לא סמכינן, וגיעולי ביצים מותרות ששנו בברייתא בפ' אלו טרפות פירשו הגאונים ז"ל וכן בתוספות מלשון שורו עבר ולא יגעיל הם אמרו כן ואנו נקל ולא נחוש אפילו לדברי הירושלמי שאוסר בקלופות מיהא.
<h2>דף צח.</h2>
[ע"ז ס"ט ע"א] איבעיא להו נפל לגו חלא מאי, אמר ליה רב הלל לרב אשי עובדא הוה בי רב כהנא ואסר, דאלמא אשבוחי משבח. דרב כהנא ודאי לא משום דקסבר דנותן טעם לפגם אסור, דהא איהו דאמר לעיל (ס"ז, ב') מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטט. פירש רש"י ז"ל נחתך חתיכות חתיכות, ושרץ איסורו בכעדשה, דכטומאתו כך איסורו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ. ובודאי הכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (ט"ז, ב'), דשרצים המובדלין דהיינו שמנה שרצים שהבדיל הכתוב לטמא, ומטמאין במותן בכעדשה, אף איסור אכילתן במיתתן בכעדשה, והאיברין שלהן אין להן שיעור אפילו בפחות מכעדשה כטומאתן, ולוקין עליהן, ומיהו לאו דוקא בשרצים המובדלין שאפילו בשאר האיסורין שנתערבו ביין וחומץ ושמן וכיוצא בהן, יש לחוש אפילו לפחות מכזית, שהרי חצי שיעור דאורייתא, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר הכי בשבועות ובחולין פרק גיד הנשה (צ"ח, א'), והלכך ליעבריה במסננת ולישתרי. ויש מפרשים אימרטוטי אימרטט ומתוך שנשתהא בו כל כך עד שנתמרטט, איכא למיחש דילמא אגב חורפיה דחלא משני טעמיה לשבח, ואע"ג דחלא ושכרא צונן בצונן הוא, כיון דשהה טובא, נותן טעם הוי דהוה ליה כבוש והרי הוא כמבושל. והראב"ד פירש אימרטוטי שהוסר צמרו כשנפל שם, ואינו פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו הרי הוא משביח. וזה מן התימה שהוא בעצמו הוא שאמרנו שמאוס ובדילי אינשי מיניה, ולא מחמת צמרו אלא מחמת עצמו. רב אחא שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והלכתא אידי ואידי בשיתין. ובפלוגתא דרבא ורב ששת קיימא לן כרבא, דאפילו הדברים שחדש בהן הכתוב לאסור אותן ואע"פ שהן פגומין ומאוסין, תערובתן אינו כיוצא בהן אלא כל שפוגם אינו אוסר תערובתו, ואפילו הוא בעצמו שנימוח בתוך ההיתר, אינו אוסר אלא אם כן משביח את תערובתו כעכברא בשיכרא ובחלא, שאע"פ שהוא עצמו מאוס ופגום משביח בחלא ובשיכרא. ואני תמה בזה, דבשלמא שאר האיסורין המושבחים כשנפגמו בין בפני עצמן בין על ידי תערובתן הותרו, שהרי נשתנו משבח לפגם ולא אסרן הכתוב בפגמן, אבל האיסורין הפגומין והמאוסין מעיקרן, כל שנתערבו בכדי אכילת פרס אע"פ שההיתר נפגם, מכל מקום הרי הוא טועם את האיסור בעצמו בכענין שאסרו הכתוב, ולמה הותר על ידי פגם שבתערובתו, ויש לי לומר דלא אסרו הכתוב בפגימתו, אלא לאכלו בפני עצמו אבל כשנתערב בהיתר שהולכין אחר נתינת טעמו, כיון שהוא נותן טעם לפגם בתערובתו מותר, לפי שאינו נותן טעם, אלא אדרבה פוגם וכענין שכתבתי בשאר איסורין דעלמא, שאנו מתירין אותן כשפוגמים קצת את תערובתן ואע"פ שבפני עצמן אסורין עד לגר. ואני תמיה עוד, אחר שאין בתערובתן ששים לבטלן ואפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס, מפני מה אתה מתירו והלא הוא כאילו הוא בפני עצמו, וכי אילו נפל איסור מרובה לתוך היתר מועט או שנפל מעט היתר מושבח לתוך איסורין פגומין, אילו נאמר שיהא כל האיסור המאוס מעיקרו ניתר על ידי היתר זה המועט שנכנס בתוכו, ויש לומר שלא אמרו אלא דוקא בשההיתר רבה על האיסור, שהאיסור המועט בטל אצל ההיתר המרובה, דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו, [טעם כזה אינו טעם] לאסור את ההיתר המרובה, דאדרבה הוא פוגמו כמו שאמרנו וכמו שכתבתי למעלה בשאר נותני טעם לפגם. ונראה שאפילו נפל לתוך היתר מועט והכירו, זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן ממשו אלא טעמו, ואף על פי שמשערין בכולו משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן, השתא דאין בו בהנאתו בנותן טעם, אינו אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו למעלה בהיתר שנתבשל בקדרה שאינה בת יומה. והטעם בכל אלו, מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולו, שהרי אינו ממלא את הכלי, אלא כל שטעמו לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלט עד שיתן טעם בתערובת, ולפיכך כשטועמו קפילא ואינו מרגיש בו טעם מתירין אותו ואין משגיחין בשיעור כמותו של גוף האיסור, וכמו שכתבנו למעלה, והילכך כשהאיסור פגום, אין משערין בכולו אלא בטעמו, וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא. כך נראה לי. ולענין עכברא, כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה, דלא אמרו אלא בחלא ובשיכרא אבל ביין ושמן ושאר כל המשקין, לפגם הוא ושרי. והילכך כל השרצים המאוסין שנפש האדם קצה בהן ובדלין מהן, אין אוסרין תערובתן בפליטתן, ואפילו נמחה גופן בתוך ההיתר דכל נותן טעם לפגם מותר, בין בנבלה ובהמה טמאה וכיוצא בהן, בין בשרצים שאסר הכתוב אותן אע"פ שהן עצמן פגומין ומאוסין. ומיהו כל שאיפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן, ועכברא דביתא גם כן דמאוס הוא כיוצא בהן, אלא שבשכרא וחלא צריך שיעור דילמא אשבוחי משבח בהו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר כלומר בכל איסורין שבתורה ואפילו בהאי עובדא דאתינן עליה דהיינו עכברא בשכרא, דאין לך בעולם פגום אסור דבר תורה בעודו בפגמו ועכברא בשכרא לא ידענא טעמיה דרב, אי משום דסבר רב נותן טעם לפגם אסור כלומר או בכלהו איסורין או בהאי דהיינו עכבר משום דפרט ביה רחמנא בהדיא, הילכך לא סגיא בלאו הכי, ולית הלכתא כותיה לא בהא ולא בהא אלא בכל מקום כל הפגום מותר ונותן טעם שלו מותר, וכן עכבר וכיוצא בו בעודו בפגמו מותר ועכבר דפרט ביה רחמנא עכברא דדברא הוא דהוי לשבח, ואי משום דסבר רב עכברא בשכרא אשבוחי משבח פירש ולמיתביה בשכרא לא מאיס כלל והרי הוא משביחו, וכיון שהוא בעצמו אסור ואינו ניתר אלא מתוך פגמו ולא נשתנה אחר מיתתו כל זמן שיהא לו שום הכשר שיהא מושבח על ידו כגון נתינת טעם עכבר בשכר הרי זה אסור. ומיהו סברא דרב קאמר אבל איהו מסתברא דלא סבירא ליה הכי לא בהא ולא בהא ולא סבירא ליה דעכברא בשכרא משבח. נקיטינן השתא דכל נותן טעם לפגם מותר. וכל הדברים הפגומין והמאוסין כגון עכבר וכיוצא בו בעודן בפגמן הרי הן מותרין גופן וצירן ורוטבן, ואם קודם שנשתנה גופן הוכשרו ע"י תערובת איסורין. איבעיא להו נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא פי' דסבר עכברא בחלא משבח אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטט פי' נמרט היה שערו והתם משבח בחלא, ולא כדברי המחבר שפי' נחתך ומשום חשש שמא יאכל בכעדשה אגב חומץ, שאין לך דבר פגום אסור, אלא הרי זה כהיתר שנמאס שיש בו משום שיקוץ נפש. ומאי דאמרינן (מכות ט"ז, ב') אכל פוטיתא לוקה ה' אכל צירעה לוקה שש אכל נמלה לוקה חמש סיומי מילתא בעלמא הוא ודילמא איכא דכותיהו דלא מאיסי. רב אחא שיער בחלא בחמשין וסבר דעכברא לא יהיב טעמא בטפי. שמואל שיער בשכרא בששים, והלכתא אידי ואידי בששים פי' דחיישינן דילמא משבח בחלא ובשכרא הא בשאר מילי פשיטא דלא חיישינן ושרי. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם בהא דאמרינן התם אימרטוטי אימרטטא וכו'. אמר הכותב זה יותר טעות מפורסם ממה שכתב. ותחילה אומר כי מה שמאס פירוש אימרטט נחתך ותלה אותו במחבר, רש"י ז"ל פירש כן ומכאן נראה בודאי שלא עמד על דברי הראשונים כ"כ ופירש נמרט שערו גם המחבר כן פירש בשם הראב"ד ז"ל ושניהם כאחד טובים, אבל מה שכתב דכל שרץ שאסרה תורה דוקא שרץ מושבח אבל שרצים המאוסין מעיקרן כעכברא דביתא וזבובין ויתושין מותרין כנבלה המוסרחת, מי יתן החרש יחריש ותהא לו לחכמה וחשב להנצל מצרעה ונמלה ואמר דלסימנא בעלמא אמרום אי איכא דכוותייהו משובחין, ואם איתא למה להו לרבנן למנקט הני נימרו הנך חשובין דכוותייהו, ועוד נשמטו ממנו כמה הלכות הלא בפשפש הנמאס והנבאש בריחו אמרו טעמו כריחו ואמרו בנדה פרק הרואה כתם (נ"ח, ב') טעמו כריחו למאי הלכתא והשיבו לכדתנן היה אוכל את התרומה וטעם בו טעם פשפש זורקו ואע"ג דאיכא משום משמרת תרומותי, ועוד הרי אמרו בפרק אלו טרפות (נ"ח, ב') הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין משום דכל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש אלמא תוך י"ב חדש אסורין והתולעים שבתמרים מי לא מאיסי ולא בדילי אינשי מינייהו, ויבחושין שבשכר שאמרו התם (ס"ז, א') גם כן שאסור לשתות בלילה עד שיסנון וכן תולעים שבעיקרי גפנים שאמרו שם (ס"ז, ב') שיש בהם משום שרץ השורץ על הארץ וזיזין שבעדשים, כל אלו יאמר שטעם מושבח ולא בדילי אינשי מינייהו, ותולעים דבאודנא דכוורי ועוד צב דבקרא יש כמותן בדברא עולה על שולחן מלכים ומרבה רגלים שאמרו זה הנדל טעמו לשבח מאי אפשר לו לכפור בכל אלה לומר דיש להם טעם מושבח דדבר זה נגלה לעינים, ועוד דודאי בדילי אינשי מינייהו וכל דבדילי אינשי מינייהו אמרו דמאיסי וכדאמרינן התם (ע"ז ס"ח, ב') דהא עכברא דמימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה דאלמא כל דבדילי אינשי מיניה נקטינן ליה כמיאוס. ועוד דבהדיא אמרו בע"א פרק אין מעמידין (כ"ו, ב') מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר, להכעיס מאיני. וחד אמר אפי' להכעיס מומר, אלא איזהו מומר מאיני זה העובד ע"א. ואקשינן מדתניא אכל פרעוש [א'] או יתוש א' הרי זה מומר והא הכא דלהכעיס כלומר דאין זה לתיאבון שאין לו טעם אלא פגום ולהכעיס הוא אוכלו וקתני מומר, ומשני התם דקא בעי למטעם טעמא דאיסורא, אלמא אפילו פרעוש ויתוש נאסרו אע"ג דמאיסי ובדילי אינשי מינייהו וקרי ליה מומר או מאיני הנה דברים אלו פשוטים ברורים אפי' לתינוקות של בית רבן.
ויש איסור בטל בששים, ומן החלק הזה רוב כל האיסורין שבתורה ושל דבריהם, דגרסינן התם (צ"ח, א') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים. וגרסינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ג, ב') ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו, כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ונותן טעם היינו ששים. ובשל דבריהם נמי כן, דגרסינן התם (צ"ז, ב') אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין, ולא גיד ממש קאמר דהא קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם כדבעינן למכתב קמן, ורב נחמן דבתרא הוא אי איפשר דסבירא ליה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, אלא משום שומנו ומשום קנוקנות שבו דאסורין מדרבנן קאמר, וכחל שהתירו בששים וכחל מן המנין, היינו משום דגופו של כחל בשר הוא, וראוי הוא להצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו וכמו שכתבנו למעלה. והטענה לשיעור ששים מפני שהאיסורין נרגשין ונטעמין בתערובתן עד שיהא בהיתר ששים כנגדן. וכתב רש"י ז"ל דאפילו טעמוניה ולית ביה טעמא, בששים. אבל אית ביה טעמא אפי' באלף לא בטיל, וכדאמרינן בכמה דוכתי דטעמא לא בטיל, ואמרינן התם בשמעתא דהזרוע בשלה, יש להן בנותן טעם, בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור, אלמא טעמא לא בטיל. ומדבריו ז"ל נראה [דלא] התירו בששים, אלא בדליכא קפילא למיטעמיה, הא איכא קפילא לעולם אסור עד דטעמיה קפילא, דילמא אית ביה טעמא ולא בטיל, והיינו כלבית באלפס דר' יוחנן (צ"ז, א') דאמר להו ליטעמיה קפילא ולהחמיר עלייהו קאמר, והא דאמר רבא (שם) אמור רבנן בששים, היינו במין ומינו דליכא למיקם אטעמא ואי נמי בדליכא קפילא. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו, אם איתא דר' יוחנן להחמיר קאמר, היכי מוכח מיניה רבא דסמכינן אקפילא, אלא ודאי כל היכא דאיכא ששים אע"ג דאיכא קפילא לא צריכינן למיטעמיה, דסמכינן אששים דכל היכא דאיכא ששים לא חיישינן דילמא איכא טעמא, אבל כשהאיסור ניכר ולא נתערב בהיתר אלא צירו ורוטבו, והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מיניה, אלא דלא ידעינן כמה הוא, בכי הא אזלינן להקל אקפילא דאי טעים ליה וליכא טעמא, בידוע שנתבטל צירו ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר, ואע"ג דליכא ששים בשיעור גופו וממשו של איסור, והיינו כלבית באלפס. אבל כשנימוח גופו של איסור בתוך ההיתר, אין סומכין אקפילא לפחות מששים, ולעולם בששים ואע"ג דאיכא קפילא וטעמיה ולא טעים ליה, וליכא טעמא דאיסורא, אבל בודאי אפילו איכא ששים וטעמיה קפילא, ואית ביה טעמא, אסור, דטעמא ודאי לא בטיל. באי זה קפילא אמרו, בקפילא בקי בטעמים הרבה ואפילו בטעם מועט שאין רוב בני אדם מרגישין בו, או אפילו סתם בני אדם, מסתברא שאפילו שאר בני אדם שאינם אומנין, ותדע לך מדאמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ז, א') אמר רבא מריש הוה קשיא לי הא דתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל בנותן טעם. ואמרינן, בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר בחלב מאן טעים לה, השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה, אלמא מדקאמר טעים לה כהן ולא קאמר טעים לה כהן קפילא, משמע דלא בעינן קפילא כלל, אלא כל טעם שאינו נרגש לכלל הטועמים אינו טעם, ואין חוששין לו. ועוד מדאמר רבא (שם) השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים, מינו ושאינו מינו והיתירא בטעמא, ומין ושאינו מינו ואיסורא, בקפילא, מדמחלק טעמא וקפילא לשנים, שמע מינה היינו טעם הנרגש לכלל בני אדם, ולא אמרו קפילא ארמאה אלא משום דילמא גוי דעלמא משקר, אבל קפילא לא מרע נפשיה. וכיון שכן, אי קפילא הוא, אפילו שואלים אותו ויודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו, ולא בעינן מסיח לפי תומו, דהא לא מרע נפשיה, ואם מסיח לפי תומו אפילו שאר בני אדם [נמי], ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו, ויש לחוש לדבריהם. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. ולענין קפילא כתב המחבר דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו. ואינו נכון דלא בעינן בקפילא מסיח לפי תומו, דטעמא דקפילא משום דכיון דקפילא הוא ואיתחזק בקפילא לא מרע נפשיה במלתא דעבידא לגלויי ואיכא למיקם עלה דמלתא, דהא סוף סוף הא טעמינן ליה וכל כי האי גונא לא מחזקינן ליה בעדות כלל אלא בגלויי מילתא, ולפיכך התירו עדות נכרי באשה, אבל נכרי אחרינא לא סמכינן עליה. ומסיח לפי תומו דנכרי אינו מעלה ולא מוריד באיסורין אלא בעדות אשה בלבד, והתם בלאו הכי נאמן מן הדין דלאו עדות הוא אלא גלויי מילתא בעלמא הוא, אלא דלחומר' בעו רבנן מסי' לפי תומו ודוקא בההיא בלחוד. ומיהו האי דאוקמיה רבנן אדינא להימוניה משום חומר שהחמרת בסופה אבל בתורת עדות לעולם אינו נאמן. ומיהו להחמיר נאמן כל היכא דסמכא דעתה דקושטא קאמר כדמוכח בקדושין בההיא דאמרינן אשתו זינתה בעד אחד (ס"ו, א'). [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם ולענין קפילא וכו'. אמר הכותב מה בצע כי יכתוב בשם המחבר מה שאינו, זה לשון המחבר אי קפילא הוא אפי' שואלין אותו ויודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא לא מרע נפשיה, ואם מסיח לפי תומו אפי' שאר בני אדם, ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו ויש לחוש לדבריהם. הנה שדעת המחבר דבקפילא לא בעינן מסיח לפי תומו ואפילו אשאר בני אדם דלאו קפילא סמכינן ובמסיח לפי תומו, והביא עליה ראיות מכריעות אלא שרצה לחוש לדברי האוסרין ואיזו ראיה יש לו שלא קדמו בה המחבר.
<h2>דף צח:</h2>
ולענין קליפין ועצמות של איסור או של היתר אם מצרפין אותן [עם ההיתר] לבטל את האיסור אם לאו, כבר אמרנו שאין חרסי הקדרה מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור. אבל לענין קליפין או עצמות, גרסינן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים. אמר לפניו ר' שמואל בר יצחק ר' אתה אומר כן, הכי אמר ר' אסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל, ותניא [בשלה] אין בשלה אלא שלמה, ר' שמעון בן יוחי אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל. דכולי עלמא בהדי איל מבשל ליה, מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן והוה ליה בששים, ומאן דאמר במאה קסבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה. משמע מכאן דקליפין ועצמות של היתר מצטרפין עם ההיתר שהרי עצמות האיל משערין עם הבשר להעלות. ומכל מקום משמע נמי מיהא דעצמות של איסור מצטרפין עם האיסור לאסור את ההיתר, דהא בשר ועצם [בהדי בשר ועצם] משערינן. אבל בירושלמי משמע דאין קליפי איסור מצטרפין עם האיסור אדרבה משמע דקליפי איסור מצטרפין עם ההיתר להעלות את האיסור. דגרסינן התם במסכת תרומות פרק סאה תרומה (ה"ג) תני אין טנופת של תרומה מצטרפת עם תרומה לאסור על החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה, ר' ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה, מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפות להיתר, הדא אמר טנופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. אלמא קליפי האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור ואין צריך לומר שאין מצטרפין עם האיסור. ונראה לי שלא אמרו כאן בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן לומר שצריך בעלמא לשער ההיתר כנגד עצמות של איסור, אלא אסמכתא בעלמא הוא לשיעורי ששים דעלמא. והילכך עצמות וקליפין של איסור מצטרפין עם ההיתר כרב הונא, ואין צריך לומר קליפין ועצמות של היתר, שמצטרפין עם ההיתר. ומכל מקום עצמות שיש בהן מוח, המוח שבעצמות של איסור אוסר הוא ומצטרף עם האיסור. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב הא דאמרינן בגמרא גבי זרוע בשלה דמאן דאית ליה כל איסורין שבתורה בששים, סבר דבשר ועצם דאיסורא משערינן בהדי בשר ועצם דהיתירא, אלמא קליפי איסור מצטרפין עם האיסור להרבות ולהחמיר בשיעורו וקליפי היתר מצטרפין ג"כ לששים. וקשיא ליה דבירושלמי דתרומות אמרינן דקליפי איסור מעלים את האיסור ומצטרפין עם ההיתר להעלות את האיסור, וכתב שלא אמרו כאן בשר ועצם משערינן לשעורי הכי בעלמא, אלא הכא אסמכתא בעלמא הוא ואומדנא בעלמא הוא דנקטינן לכווני שיעורא דששים, אבל בעלמא ודאי קליפי איסור מצטרפין עם ההיתר לשיעור ששים ולבטל האיסור ע"כ. ודבר זה מרבה תמה ואין האוזן יכולה לשמעו, בפירוש אמרו בגמ' דבשר ועצם דאיסורא משערינן להחמיר בשיעורו ואת אמרת לאו דוקא, ונאמר זה במחלוקת דאידך סבר בשר בהדי בשר משערינן, ולדברי כלן קליפין אסורין אין מצטרפין להתיר ואת אמרת לאו דוקא, חס ושלום לא תהא כזאת אלא ודאי בפלוגתא היא ואיכא אחרניתא טובא דפליגי בירושלמי בהדן, ואנן נקטינן כגמרין. ומיהו אפשר דכי אמרינן בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן ויש בדבר להקל ולהחמיר, דוקא בעצם שיש בו מוח או שיש בו לחות הא לאו הכי לא, דהוה ליה כגיד דאמרינן עלה דחשיב כעץ בעלמא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב הא דגרסינן בגמרא גבי זרוע בשלה כו'. אמר הכותב מה נעשה לו אם הוא מרבה לתמוה ואוטם אזנו משמוע. המחבר כבר אמר כי שיעורן אלו לשעורין דעלמא לקחום וכעין אסמכתא, דאי לא עצמות של איסור וקליפין של איסור היאך אפשר שצריכין שיעור להתירן והלא הן אין בהן איסור ומה אנו צריכין לבטלן, ואי בעצמות שיש בהן מוח כבר כתב המחבר שהמוח מצטרף אבל גופן של עצמות איזו לחות יש בהן שנצטרך לבטלן, ואם מפני שהן מחוברין אל הבשר והן כגוף אחד אם כן גיד וקנוקנות שבו נצטרך שיעור לבטל גם את הגיד, וגדי שצלאו בחלבו אפילו כחוש יהא כולו אסור דכולו חתיכה אחת היא וכל שכן שיש בו טעם בבשר מה שאין כן בעצם, ועוד דבירושלמי תניא בהדיא דטנופת של היתר מצטרפת לבטל ואין טנופת של איסור מצטרפת לאיסור ואף טנופת של איסור מצטרפת עם ההיתר אמרה רב הונא, דגרסינן התם בפרק סאה תרומה תני אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין, אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ר' ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שנצטרף עם החולין להעלות את התרומה, ממה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפין להתיר הדא אמרה טנופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. אבל ברייתא תניא בהדיא מיהא שאין טנופת איסור מצטרפת עם האיסור וטנופת היתר מצטרפת עם ההיתר, ואם איתא דבגמרין בדוקא אמרו דבשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן האי ברייתא דמייתי בירושלמי קשיא להני אמוראי בין למאן דאמר בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן בין למאן דאמר בשר בהדי בשר משערינן ועצמות של היתר אין מצטרפין לבטל, וכל שכן לרב הונא דאמר דאפי' קליפי איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור, ורבינו שמשון ז"ל כן הביא הא דרב הונא דירושלמי, בפרושי המשנה שלו בסוף מסכת תרומות לומר שכן הלכה כדברי רב הונא והדין נותן שהרי אמרה רב הונא ואמרוה לרב ביבי וקבלה, אלמא הלכה היא ומקובלת בידם. ועם דברי המחבר נתיישב הכל לעין רואה ואוזן שומעת.
ועתה נבאר טעמו של איסור ולא ממשו אם הוא אסור דבר תורה או מדברי סופרים, כדי שנעמוד על דיני ספקותיו לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא, וספיקא דרבנן לקולא. גרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים, אמר לפניו ר' שמואל בר' יצחק, ר' אתה אומר כן, הכי אמר ר' אסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה, ואקשינן ומי גמרינן מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור, זהו למעוטי מאי, לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור הכא שרי. וליגמר מיניה, גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה, ומאי חזית דגמרת מהיאך ליגמר מהאי, חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן אי הכי ששים ומאה לא ליגמר דחדוש הוא, ופרקינן אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל. פירוש טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד. וכדתניא (פסחים מ"ד, א') משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב, ואי נמי יש בו יין אלא שאבד במיעוטו בתוך המים עד שאין בו מראה יין וכגון בשר שנפל לתוך יורה של חלב ונתן הבשר טעם בחלב והחלב בבשר, וכדאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, ב') בשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, ובפרק כל הבשר גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה (ק"ח, א') אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, כלומר דגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו הוא ואסור. ומצאתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל דמשום איסור חלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו, דבחלב אין יכול להיות [בו] ממשו של בשר אלא טעמו, ואעפ"כ אסור, אבל בבשר איפשר להיות ממשו של חלב, שגוף החלב נבלע הוא בתוך הבשר. וכן גיעולי גוים שאין שם אלא טעם האיסור שנבלע בכלי ולא ממשו, ובקדשים אסור שרואין את הטעם כאילו ממשו מעורב ונמחה בו ואם יש בו טעם גדול כאילו נמחה בו כזית מממשו של איסור, לוקין עליו. וכן בנזיר אם שרה ענבים במים ונתנו טעם גדול במים כאילו נתערב בו רביעית יין, אסור ולוקין עליו, ואע"פ שלא נמחה מגופן של ענבים במים כלל, וכן פרש"י ז"ל טעמו ולא ממשו שנזכר בתלמוד. וכתב רש"י ז"ל דמדקאמר רבא הכא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל, דאלו מדאורייתא ברובא בטיל, והכי נמי שמעינן [ליה] לר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דע"ז (ס"ז, א') כל שטעמו ולא ממשו, אין לוקין עליו. והא דילפי ליה בפסחים מנזיר, משרת ליתן טעם כעיקר, סבירא להו לאמוראי בתראי אסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי גוים שני כתובין הבאין כאחד, אי נמי גיעולי גוים חדוש הוא כדאמרינן התם, ומשרת להיתר מצטרף לאיסור והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר (ק"ח, א') גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה, דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה, דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא, ואביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם, ע"כ דברי הרב ז"ל. ויש עוד להביא ראיה לדבריו מהא דתניא בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. [ופריך] ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, ואם איתא על כרחין דאורייתא היא כיון דאיכא נתינת טעם, אלא לאו שמע מינה טעם כעיקר לאו דאורייתא. ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה בפרק שני (ה"ה) ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם של נזיר. והא דאמרינן בפרק כל הבשר (קי"ב, ב') [הטמאים] לאסור צירן ורוטבן, כשהן בפני עצמן קאמר והיינו דלא ילפי ליה רבנן ולא ר' עקיבא מהטמאים, ואע"ג דעובדא דרב מרי בר רחל דאמלחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה בלוע היה, ואסר ליה רבא ואמר ליה הטמאים לרבות צירן ורוטבן, לאו למימרא דכעין ההוא עובדא הוי דאורייתא, אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליח, דציר היינו אותו שיוצא על ידי מליחה דלאו זיעה בעלמא הוא כציר של דגים, ונוח הוא ליבלע בשומן ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב, וכיון שכן הוה ליה כבשר שחוטה שנתבשל עם בשר נבלה שאסור מדרבנן מיהא, כך נראה לי לישב לפי דברי רש"י ז"ל. אבל רת"ם ז"ל אומר דטעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו, כדגמרינן ליה בפרק אלו עוברין ממשרת ומגיעולי גוים, ולאו חידוש הוא כמו שכתב רש"י ז"ל, דר' עקיבא דיליף מגיעולי גוים הא קאמר התם דגיעולי גוים לאו חידוש הוא, דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלא פגמה, ואע"ג דאמרי ליה רבנן אפי' בת יומא אי איפשר דלא פגמה פורתא, לא סבירא ליה לר' עקיבא הכי כדאיתא התם. ומה שכתב ז"ל דהוו להו משרת וגיעולי גוים שני כתובין הבאין כאחד, לא נהירא דלרבנן דסבירא להו דגיעולי גוים חדוש הוא, הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי גוים לחדושו בא, ולר' עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור, ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי גוים. ומאי דקאמר נמי דאסמכתא היא, לא משמע הכין, דר' עקיבא דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת, ודאי ללקות מן התורה קאמר, והוא הדין לרבנן דילפי מינה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה. והא דאמר רבא בפרק כל הבשר (ק"ח, א') דרך בשול אסרה תורה, דיחויא בעלמא היא, ולומר דמבשר בחלב ליכא למילף הכי מ"מ ממשרת או מגיעולי גוים ילפינן לה. והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור, הוא הדין לחולין, אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכין. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. וטעם כעיקר אמרינן עלה בע"א (ס"ז, א') אמר ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר, וטעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר, ובתרי גווני הוי טעמו ולא ממשו, או שאין שם כלום מממשו של איסור כגון נזיר שורה ענבים במים ובהם טעם יין והא קרינן בגמ' טעמו ולא ממשו, או שנמחה שם ממשו של איסור ואין מראה שלו ניכר, דהא בשר בחלב מדכרינן ליה בגמרא בטעמו ולא ממשו. ור' יוחנן סבירא ליה דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ולהכי קאמר אסור ואין לוקין עליו והכי סברא דרבא בפרק גיד הנשה דאמר דטעם כעיקר לאו דאורייתא. דאמרי' התם (צ"ח, ב') דטעם כעיקר בקדשים אסור מכלל דבחולין שרי. ובפרק כל הבשר (ק"ח, א') דאתי אביי למימר דטעם כעיקר אסיר מדאורייתא דגמרינן מבשר בחלב ורבא דחי לה דליתה אלא בבשר בחלב, אלמא סבירא ליה דלאו דאורייתא בשאר איסורין, והיינו כל היכא דנמח' ואין מראהו ניכר ונתערב עם ההיתר וההיתר מרובה דהוי האיסור חד בתרי, אבל כל היכא דבפני עצמו ודאי דאורייתא הוא והיינו דקיימא לן (קי"ב, ב') הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפן. והיתר מצטרף לאיסור וטעמו ולא ממשו שני דברים חלוקים איפשר לזה בלא זה ואפשר לשניהם, כגון שיש כאן טעמו מן האיסור בלא ממשו ואכל בין האיסור וההיתר כדי כזית ושניהם בקדשים היתר מצטרף לאיסור, וטעם ולא ממשו דגמרינן לה מדכתיב גבי חטאת וכל אשר יגע בבשר יקדש וכן בנזיר היתר מצטרף לאיסור דגמרי לה מדכתיב וכל משרת ענבים לר' עקיבא כדאיתא בגמ' (פסחים מ"ד, ב') ורבנן מוקמי ליה לטעמו ולא ממשו ובכל שאר איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. וטעמו ולא ממשו נוהג עוד בגיעולי נכרים במין בשאינו מינו דאיכא טעמא, ובבשר בחלב ואליבא דר' יוחנן ורבא דסברי דטעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא, סברי דחטאת בהדי גיעולי נכרים הוו להו שני כתובין הבאים כאחד לענין טעם כעיקר, וחטאת ונזיר נמי שני כתובין הבאין כאחד לענין היתר מצטרף לאיסור דליתה בשאר איסורין. וליכא למימר דחטאת אתי למיהוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי חד מהני בלחוד, דשקולין הם דין היתר מצטרף לאיסור ודין טעם כעיקר ויבאו שניהם. ושלש דעות בדבר זה רבנן ואביי ור' יוחנן אליבא דר' עקיבא, רבנן סברי דטעמו ולא ממשו דאורייתא דילפינן מנזיר ונזיר להכי אצטריך למכתב למגמר מיניה. ובשר בחלב איצטריך לגופיה דהא חידוש הוא דהיתר בהיתר הוא. גיעולי נכרים נמי איצטריך לגופיה דהא סברי רבנן דאפי' קדרה דלאו בת יומה אסר בהו רחמנא, והיינו חדושיה דהא בעלמא שרא רחמנא נותן טעם לפגם והכא אסיר. חטאת נמי איצטריך ללמד עליו דאמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור ודוקא בחטאת ובקדשים ולא בשאר האיסורין דמקדשים לא גמרינן. ואביי אליבא דר' עקיבא נמי סבר טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מגיעולי נכרים דסברינן דלאו חדוש הוא כר' חייא בר אבא דאמר בשילהי ע"א (ע"ה, ב') לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה. ומשרת דכתיב גבי נזיר לא דרשינן ליה לטעם כעיקר אלא להיתר מצטרף לאיסור, ובשר בחלב לגופיה איצטריך דחדוש הוא דהיתר בהיתר הוא, ואיברא דאסר ביה רחמנא טעם כעיקר. ובחטאת איתנהו תרוייהו היתר מצטרף לאיסור וטעמו ולא ממשו, דגמרינן לה מדכתיב וכל אשר יגע בבשרה יקדש וחטאת לאו לגופיה איצטריך דכיון דאשכחן בחולין טעמו ולא ממשו, והיתר מצטרף לאיסור כל שכן בקדשים, אלא דאיצטריך לאפוקי דלא ניגמר מנזיר בשאר איסורין לענין היתר מצטרף לאיסור, כתב רחמנא חטאת לשוייה בהדי נזיר שני כתובין הבאין כאחד. וכי תימא נימא נמי דליהוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי גיעולי נכרים לענין טעמו ולא ממשו, איכא למימר דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, טפי שייך למימר לענין היתר מצטרף לאיסור דהיא חומרא יתרה ונימא דלהכי איצטריך רחמנא למיכתביה. ואע"ג דאביי מבשר בחלב הוא דאתי למגמר טעמו ולא ממשו כדאיתא בפרק כל הבשר (ק"ח, א') בתר דשמעה מרבא דאהדריה ואמר ליה דבשר בחלב חדוש הוא וליכא למיגמר מיניה, הדר ביה אביי וגמר לה מגיעולי נכרים כדאיתא בפסחים. ור' יוחנן ורבא אליבא דר' עקיבא סברי ודאי בדרשא דקראי כאביי, וסבר דמשרת דכתיב גבי נזיר להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר לא כתיב בנזיר אלא בגיעולי נכרים, ובשר בחלב ובחטאת כתיבי תרויהו, ואמרינן דחטאת מופנה דודאי שפיר גמרינן ליה מנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור ומגיעולי נכרים לענין טעם כעיקר, הילכך הוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי תרווייהו בנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור ובגיעולי נכרים לענין טעמו ולא ממשו, דסברי ר' יוחנן ורבא דשקולין הם ויבאו שניהם, הילכך בשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור לבד מחטאת ונזיר, וטעמו ולא ממשו מותר בשאר איסורין לבד מחטאת ובשר בחלב וגיעולי נכרים, והכי מוכח בפסחים לר' יוחנן, ורבא סבירא ליה כוותיה מההיא דכל הבשר. והלכתא כרבא ור' יוחנן ואליבא דר' עקיבא דסבר לה כר' שמעון דנותן טעם לפגם מותר ואפילו בגעולי נכרים, וכר' חייא בר אבא דאמר (ע"ז ע"ה, ב') לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, הילכך טעמו וממשו אסור ולוקין עליו במין בשאינו מינו בשאכל כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ודינו בכל דבר כאיסורין דרבנן. וכי אמרינן נמי דטעמו וממשו איכא בזה איסורא דאורייתא, הני מילי במין בשאינו מינו אבל מין במינו לעולם חד בתרי בטיל מדאורייתא. ויש כאן שאלה חזקה כיון דאמרינן בגיעולי נכרים דטעמו ולא ממשו אסור, היאך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר וכי גיעולי נכרים משם אחד הוא, גיעולי נכרים משום כל איסורין שבתורה הוא דמיתסר, וכיון דבגיעולי נכרים מתסרי כל איסורין שבתורה בטעמו ולא ממשו, היכי אפשר דלא מתסרי בעלמא, וזו קושיא הקשה בה מורי הרב רבנו משה ז"ל ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא, דכיון דנבלע הכלי מאיסור אע"פ שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם, לא יבטל ברוב שהכלי נאסר עלינו משום מעלה ולפיכך אסר פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל, כלומ' דאיכא טעמא דהוי בשאינו מינו, דומיא בטבילה דאצרכ' קרא אפי' לכלים חדשים דמסתמא דטבילה דאורייתא היא משום מעלה, ואע"ג דבמחוסר טבילה לא שמעינן דאם עבר ובישל בדיעבד יהא אסור, הני מילי ראוי לטבילה אבל האי דודאי לא חזאי לטבילה כל היכא דבליע מאיסורא עד דאיתכשר, דהא כלים ישנים נמי צריכין טבילה, כל שאינו ראוי לטבילה טבילה מעכבת בו. ואפילו בכלים שאינן בני טבילה, אפי' הכי אמרינן כל שכנגדו בכלים בני טבילה ראוין לטבילה כשר בדיעבד אסור, ואיפשר שלא חלק הכתוב בהם ואפי' בכלים שלנו אסר כן, ואפשר דאפילו בכלים שלנו עבד בהו רחמנא מעלה בכלים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להיתירן אלא בהכשר. זו היא שיטת מורי רבנו משה ז"ל וזיוה מבהיק ועליה ראוי לסמוך ולעשות מעשה לכתחלה ושלא כדברי המחבר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם וטעם כעיקר אמרינן עלה בע"א אמר ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכו' עד ושלא כדברי המחבר. אמר הכותב האריך בדברים שאין להם שחר לעיקר מחלוקתן של ראשונים ז"ל אלא כמספר דברים לנערים ומתוכן לא נודע על איזה מן הגדולים נסמוך ואיזו ראיה ראויה להשען עליה, אם טעם כעיקר דאורייתא, רת"ם ורבינו יצחק בר שמואל ז"ל והרב בעל הלכות והראב"ד ז"ל אומרים טעם כעיקר דאורייתא, ויש פוסקים דרבנן כדברי רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל. אבל המחבר כתב דברי כל אחד ואחד בראיותיהם ומה שיש להשיב ולחזק דבריהם גם מה שיש ביד המחבר מן הראיות, וכל העומד על דבריו המסודרים בחבור ידע ויכיר מה בין דבריו לדברי זולתו.
<h2>דף צט:</h2>
ויש איסור שבטל ברוב, והן שני מינין, האחד יבש ביבש שבכל איסורין שבנותן טעם, והשני האיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא, וכדעת מקצת מרבותי נוחי נפש אפילו בבלול. יבש ביבש כיצד, שנינו בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') גיד הנשה שנתבשל עם הגידין, בזמן שמכירו בנותן טעם, אם אין מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם, וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירה בנותן טעם ואם אינו מכירה כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם. ואקשינן בגמרא (צ"ט, ב') גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם אינו מכירה כולן אסורין, אמאי, ליבטיל ברובא, ופרקינן בריה שאני. ואקשינן נמי (שם) וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא, אם אינו מכירה כולן אסורות, ואמאי, ליבטל ברובא, ופרקינן בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, אלמא אי לאו טעמא דבריה, וחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, היו בטלין ברוב, דיבש ביבש הוא, וכל יבש ביבש באסורין דעלמא בטלין ברוב. ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין, שאי איפשר להפריד החתיכות ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה, צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה, האיסור נטעם ונרגש בכל, ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו, מכל מקום כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש, החמירו מדבריהם ואסרוהו. אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה [וחתיכה] בפני עצמה, אוכל כל חתיכה בפני עצמה, וכשאוכל זו, אני אומר לא זו היא האסורה, וכן בכל אחת ואחת, וכשאוכל האחרונה שבכולן, אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר היא, ולפיכך אוכל כל אחת בפני עצמה, ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, ואיפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור, הקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האיסורין. ודוקא לאכול כל אחת בפני עצמה, אבל לבשלן יחד אסור, שהרי חזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללין. ומיהו איפשר שאם בשל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחר, שהכל מותר. ומן הטעם שכתבתי, שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו יחד, אני אומר עכשיו אינו טועם את האיסור שהאיסור שמא בתוך האחרים הוא שנשאר, וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר, אני אומר שמא האיסור כבר נאכל ואלו כולן היתר [הן], אבל לערב את הכל ולאכול אסור. ולפי הטעם הזה שכתבתי, מסתבר לי דלא אמרו אלא באיסורין שהלכו בהן אחר ששים, לפי שלא אסרו אלא בכדי נתינת טעם, וכשהוא יבש ביבש איפשר לומר שאין כאן טעם כמו שאמרתי, אבל בכל האיסורין שהחמירו בהן לאסור אותן למעלה מכדי נתינת טעם, לא שנא בלול ולא שנא יבש לעולם בעינן חד שיעורא ליבש כבלול, שהרי אף בלול כל שהוא למעלה מששים, אין כאן טעם האיסור, ואפילו הכי החמירו בו ואסרוהו, אם כן אף ביבש נמי לא שנא. ואדרבה, כל שכן הוא, דכשהוא בלול בודאי אינו טועם לעולם טעם האיסור כל שיש בו ששים כנגד האיסור, ואפי' הכי אתה מחמיר עליו ואוסרו, כל-שכן כשהוא יבש ביבש והוא אוכל כל אחד בפני עצמו, דודאי טועם את האיסור אלא שאינו יודע מתי. ותדע לך, שבכל תערובת החמורים אפילו ביבש, אינו בטל בפחות משיעורו לבלול, דהא תרומה שהחמירו בה להצריכה אחד ומאה, אפילו ביבש כן, ולא עוד אלא אפילו בתרומה דרבנן אמרו כן, דתנן במסכת תרומות (פ"ד, מ"י) ומייתינן לה בריש פרק קמא דביצה (ג', ב') ובשאר מקומות, ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית, ר' אליעזר אומר רואין אותן כאילו הן פרודות, ותחתונות מעלות את העליונות והעליונות מעלות את התחתונות, ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין, יעלו, ואם לאו לא יעלו. אלמא אע"ג דתרומת קציעות דרבנן, וחביות מוחלקות, הצריכו בהן מאה כמו שהצריכו לבלול, וכן אמרו בערלה וכלאי הכרם שהחמירו בתערובתן להצריך מאתים, והיינו דתנן (ערלה פ"ג, מ"ז) אגוזי פרך ורמוני באדן וחבלי תלתן וכו' הרי אלו אסורין, ואוסרין בכל מה שהן, אם לערלה ערלה, אם לכלאי הכרם כלאי הכרם. והילכך חמץ בפסח כיון שהחמירו עליו לאסור במשהו, אם נתערב יבש ביבש הכל אסור יבש כבלול, ועוד דבחמץ בפסח דין הוא שיאסר כל תערובתו במשהו ואפילו ביבש, שכל שאין לו שיעור אינו בטל לעולם לפי שהוא קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכמו שאמרו (זבחים ע', ב') בשור הנסקל שנתערב בין השוורים שאפילו נתערב בריבוא כולן אסורין וכמו שכתבתי למעלה באיסורים שאינן בטלין. ויש מגדולי החכמים שאמרו, שבכל האיסורין אין הפרש בין יבש לבלול ולעולם אינו בטל ביבש אלא כדרך שהוא בטל בבלול, ומה שאמרו בפרק גיד הנשה וליבטיל ברובא, לאו ברובא ממש קאמר אלא ליבטיל בריבויא קאמר, דכלפי ששנינו במשנתנו אם אינו מכירו כולן אסורין, הקשו למה אסורין כולן, ליבטיל ברוב דהיינו בששים כשאר האיסורין. וכן נראה לי גם מדברי רש"י ז"ל, ונראה לי שהעיקר כמו שכתבנו דברובא ממש קאמר ואפילו חד בתרי, דגרסינן בפרק הזהב (ב"מ נ"ב, ב') אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים, לפי שאי איפשר לצמצם. ואקשינן עליה, מדתנן התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב השמש, הרי אלו בתרומה ובכורים, מה שאין כן במעשר שני. מאי מה שאין כן במעשר שני, דבטיל ברובא, ואם איתא לחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אלמא מדקאמר מה שאין כן במעשר שני דבטיל ברובא, שמע מינה דמעשר שני ביבש בטל ברוב ממש. ורש"י ז"ל שפירש בטל ברובא בששים, אינו מחוור בעיני דאם כן אף תרומה ובכורים בטלים ברוב, שהרי יש להן שיעור, ושיעור מועט כנגד שיעור מרובה אין אומרין על המועט בטל ברוב, דבשלמא באותן השנויין במשנת גיד הנשה, היה באיפשר לומר, דכלפי ששנינו שכולן אסורין ולא נתן להם שיעור, קרא לשיעור ששים ביטול ברוב, כלומר בטלים ברבוי, אבל כלפי שיעור מאה, האיך הוא קורא סתם בטל ברוב למי שצריך ששים שאם אתה מפרש רוב, רבוי, אף התרומה והבכורים בטלים ברבוי וכמו שכתבתי. ודוחק הוא לומר שלשיעור ששים קורא בטל ברוב מפני שטעם האיסור אף בשכנגדו במין ושאינו מינו, רבה טעם ההיתר על טעם האיסור ומבטלו עד שאינו ניכר בו, אבל התרומה והביכורים אינן בטלין אף בשריבה טעם החולין על טעמן ומבטלן. ועל הסכמה זו שהסכימו רובן של ראשונים ז"ל דיבש ביבש [בטל] ברוב ממש, אנו סומכים ועושין מעשה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב שיש איסור שבטל ברוב כגון יבש ביבש הוי ברוב. והביא ראיה מההיא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אם אינו מכירו כלן אסורין והרוטב בנותן טעם, וכן חתכת נבלה וחתכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם אם אינו מכירה כלן אסורות והרוטב בנותן טעם. ופרכינן ארישא אם אינו מכירו כלן אסורין אמאי וליבטיל ברוב, ומפרקינן בריה שאני. תו פרכינן אסופא ואם אינו מכירה כלן אסורות ואמאי וליבטיל ברובה, ופרקינן בחתכה הראויה להתכבד בפני האורחין. אלמא אי לאו טעמא דבריה וחתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין היו בטלין ברוב, דיבש הוא וכל יבש ביבש באיסורין דעלמא בטלין ברוב ע"כ. ותמהים דבריו היכי שמע מהא דין יבש ביבש בעלמא דהא הכא בנתבשלו בקדרה איירינן, והיה לן לפרש, אבל אני אפרש דודאי מדקתני והרוטב בנותן טעם ועלה קתני כלן אסורין וכן כלן אסורות אלמא אפילו כי ליכא נותן טעם אסורין הגידין או אסורות החתכות, אמאי וליבטיל ברובא כיון דליכא נותן טעם, ומהכא ודאי איכא למשמע דכל היכא דליכא נותן טעם, בטל ברובה, ומעתה הוא הדין דיבש ויבש דכל איסורין ששיעורן בששים בלח, דיבש ויבש בטלין ברוב דכיון דליכא טעם בטל ברובה דהיינו חד בתרי, ולאפוקי תרומה דשיעורה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם דשיעורן באחד ומאתים, דהני לא שנא לח בלח ולא שנא יבש ביבש. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב דיבש ביבש וכו'. אמר הכותב לישקול טיבותיה ולישדיה אחזיריה האי פירושא לנשי, וכי המחבר לא כתב המשנה כצורתה דתני בה והרוטב בנותן טעם. ומה היה לו לפרש יותר רק לנשים ולתינוקות יום ראשון שנכנסין בבית הספר. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב דטעמא דמילתא דיבש ביבש חד בתרי בטיל משום דכיון דליכא טעמא והרי הוא אוכלן אחת אחת, על כל אחת ואחת שהוא אוכל אני דן לא זו היא האסורה ובאחרונה אני דן שהאיסור במה שכבר נאכל ע"כ. וזה אינו נכון כלל שהרי על כל פנים אחת מהן הוא אוכל באיסור, אבל הנכון דרובא דאורייתא הוא כל היכא דליכא טעמא וגזרת הכתוב הוא וכיון דכן כל היכא דליכא בליעה כלל אוקמוה אדינא דאורייתא, וכל מין במינו נמי אפי' כל היכא דעל ידי בשול מדינא דאורייתא בטיל, דכל היכא דליכא טעמא מדאורייתא ברובה בטל, אלא דכיון דע"י בשול דאיכא בליעה ודכוותה במין ושאינו מינו איכא טעמא, אחמור רבנן ובעו ששים והיכא דיבש ביבש אוקמוה רבנן אדאורייתא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב דטעמא דמילתא דיבש וכו'. אמר הכותב דבריו במחתרת מצאתים על כל אלה כי כל זה כתב המחבר ונתן בו תבלין והוא גורע ומוסיף עד שנוטל כל תפארתו ממנו ולא ידע כיון דרובא דאורייתא מאי שנא בלול ובלוע מיבש ביבש, דבלול ובלוע לא אוקימו אדאורייתא ויבש ביבש אוקימו אדאורייתא, והמחבר כך כתב וטעמא דמילתא משום דהדברים הנבללים שא"א להפרידן ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה צריך ששים לפי שבפחות משיעור האיסור זה נטעם ונרגש, ואפי' מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו, מ"מ כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו בדבריהם ואסרוהו אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה וכשאוכל מזו אני אומר זו לא היא האסורה וכן בכל אחת ואחת, וכשאוכל האחרונ' שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר הוא ולפיכך אוכל כל אחת בפני עצמה ואינו חושש, דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור הקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האסורין ע"כ דברי המחבר, והם יסודים על האמת ועל טעמים מתוקים. ושאר הדברים שכתב המחבר להפריש בדין יבש ביבש שלא אמרו דין זה אלא בשאר האיסורין שבטלין בששים אבל בתערובת למעלה מששים כתרומה וכלאי הכרם וחמץ בפסח הלא הם כתובים על החיבור בארוכה בטעמים ובראיות ברורות.
<h2>דף ק.</h2>
ומן הדברים שאינן בטלים, בריה אסורה. ומכל מקום אינה כשאר האיסורין האחרים שאמרנו שאין להן ביטול לעולם, שזו בטלה היא בתשע מאות וששים כמו שנכתוב למטה, אבל עד אותו שיעור אינה בטלה. דתנן בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר והרוטב בנותן טעם, ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. ואקשינן עלה (צ"ט, ב') וליבטיל ברובא, ומשני בריה שאני. ואי זו בריה שאינה בטלה, דוקא [בריה] שאסורה מחמת עצמה כגון נמלה או גיד וכיוצא בהן שאסורין מצד עצמן מתחלת ברייתן, אבל בריה מותרת, אלא שקבלה איסור מחמת דבר אחר, כגון שור הנסקל, וצפורי מצורע וכיוצא בזה, וכן תרנגולת טרפה או תרנגולת שנתבשלה עם הנבלה, אין זו בריה שאינה בטלה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי פרק גיד הנשה (ק"ב, ב') אכל צפור טהורה בחייה, בכל שהוא. כלומר חייב בכל שהוא אפילו אין בצפור אלא בשר כל שהו, משום דקסבר דבהמה בחייה לאיברים עומדת, והרי זה חייב משום אוכל אבר מן החי. במיתתה, כלומר שנתנבלה, אינו חייב עד שיהא בה כזית. צפור טמאה, בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא. כלומר דבריה היא וחייב משום אוכל בריה אסורה כאוכל נמלה. אלמא אוכל צפור טהורה שנתנבלה אינו חייב משום אוכל בריה אסורה. ואי קשיא לך, אם כן חלב שנאסר מתחלת בריאתו יהא חייב בכל שהוא, כגיד הנשה, כבר כתב רבינו יצחק ז"ל, דכל שיחלק ושמו עליו כגון חלב דכל דהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו נקרא חלב, אין זה קרוי בריה, אבל כל שיחלק ואין שמו עליו, זה הוא בריה כגון צפור טמאה דבעודנו שלם נקרא צפור ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא, וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד. וכן אין קרוי בריה אלא ברית נשמה. כגון צפור או גיד שהיה לו חיות בעודנו בבהמה אבל בריה שאין לה נשמה, לא מקריא בריה. דגרסינן בפרק אלו הן הלוקין (מכות י"ג, א') כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב, ר' שמעון אומר כל שהו, וחכמים אומרים כזית. אמר להן ר' שמעון אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב, אמרו לו מפני שהיא כברייתה. אמר להן אף חטה אחת כברייתה, ורבנן ברית נשמה חשיבא. וקיימא לן כרבנן. ואי לאו דחטה לאו ברית נשמה היא, הויא מקריא בריה דאף היא כשנחלקה אין שמה עליה, מתחלה מיקריא חטה, ועכשיו קמח. נמצא שאין קרוי בריה אלא ברית נשמה ושאיסורה מתחלת ברייתה ושיחלק ואין שמו עליו, וזו היא שאמרו שאינה בטלה אפילו באלף. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב בדין בריה לא בטלה דבאלף בטלה. ואייתי הא מתניתין דתנינן בתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן משקל חמש סלעים בגליל ומפרש לה בשנתערב בגופו של דג ועולה שיעור זה קרוב לאלף, ואמרינן הורי ר' יוסי בר בון בהדין עכבר' חד לאלף ע"כ. ודעת מורי רבנו משה ז"ל אינו כן דסתמא קאמרינן דבריה לא בטלה דכוותה דבעלי חיים ודבר שיש לו מתירין דאמרי' בהו דאפי' באלף לא בטיל, אבל אותה משנה אינה לענין גופו של דג אלא לענין צירו שיש מהן חריף בטעמן וכאידך דאמרינן התם הציר שיעורו בקרוב למאתים. וראיה ברורה מהא דאמרי' הורי ר' יוסי בר' בון בהדין עכברא חד לאלף ואי אפשר לענין גופו, שאי אפשר שלא יהא ניכר אלא ודאי לענין טעמו היה בשנפל בדבר שמשביח כגון שכר וחריף טעמו עד לאלף. ואלו דברים ברורים שאין לבריה בטול בעולם. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם בענין בריה דלא בטלה וכו'. אמר הכותב רבינו שמשון ז"ל לא פירש כן בפירושי המשניות שלו אלא כדברי המחבר, דאילו לענין צירו שאינו אלא זיעה בעלמא וכדאמרינן פרק גיד הנשה (צ"ט, ב') ואינו אסור אלא מדרבנן אי אפשר שיעלו בשיעורו עד קרוב לאלף, ועוד דאם איתא לעבדה פלוגתא בין האי תנא ור' יוסי בר' יהודה ורבי יהודה דאפליגו בה דתנן (תרומות פ"י, מ"ח) דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מששה עשר בו, אלא ודאי לאו לצירו אלא לגופו. ועכברא בשיכרא איך יעלה לר' יוסי בר' יהודה בר' בון טעמו לאלף, ובגמרין אמרו (ע"ז ס"ט, א') כשנפל לחלא שאינו פוגמו ואמרו רב אחא שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והלכתא בשיתין, ואלו דברים שאי אפשר לאומרן אלא לבטל גופו קאמר ובשאינו מכירו בין המתבשלין עמו שהן מרובין.
ומן הדברים שאינן בטלין לעולם בעלי חיים, דתנן בזבחים בפרק התערובות (ע', ב') כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולן. ואקשינן עלה בגמרא (ע"א, ב') תנינא חדא זימנא כל האסורין לגבי מזבח אוסרין כל שהן הרובע והנרבע, אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב שימי ואמר, צריכא, דאי תנא ההוא הוה אמינא הני מילי לגבוה אבל להדיוט לא, ואי תנא הני דאיסורי הנאה נינהו אבל הנך דלאו איסורי הנאה נינהו אימא לא צריכא. ואקשינן תו אמתניתין (ע"ב, א') וניבטלו ברובא, ופריק רב אשי משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. אלמא בעלי חיים אסורין שנתערבו אפי' בריבוא, כולן אסורין אפילו להדיוט והילכך ספק טרפה שנתערב באחרים כולן אסורין. ומיהו אם נתפזרו ונדו אילך ואילך, כל אחד ואחד מותר לפי שאני אומר כל דפריש מרובא פריש. ודוקא בשלא הנידן הוא, אבל אסור להנידן [ואפי'] לשים אותם במקום צר כדי שינודו ממקומם, גזרה שאם אתה מתיר לו בכך, יבא הוא ליקח מן הקבוע. וכדאמרינן התם (ע"ג, ב') וניכבשינהו כי היכי דניידן וכל דפריש מרובא פריש, אמר רבא גזרה שמא יקח מן הקבוע. וכן אם פירשו מיעוטן למקום אחד ורובן למקום אחד, המועטין מותרין לפי שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר. דגרסינן התם בפרק התערובות (ע"ד, א') אמר רב יהודה אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ופירשו ששים למקום אחד [וארבעים למקום אחר] ופירשה אחת מארבעים אינה אוסרת, אחת מששים אוסרת. מאי שנא אחת מארבעים דלא, דאמרינן איסורא לתוך רובא איתא, אחת מששים נמי אמרינן איסורא לתוך רובא איתא, אלא אימא פירשו ארבעים כולן למקום אחד אין אוסרין, פירשו ששים למקום אחד אוסרין. וכן דעת רת"ם ז"ל דכל היכא דפריש מנפשיה, מישרא שרי, ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אלא בדשרית ליה לבדורי כי היכי דלישתרו, דבכי הא ודאי איכא למיגזר, אבל בפירש מעצמו ליכא למיגזר כלל. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בסדר ויקרא (שאילתא ס"ח) וזה לשונו, ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות. ואי איבדיר מינהון לחדא דוכתא רובא, ומיעוטא לחדא דוכתא, אמרינן איסורא בהך רובא איתא, והנך מיעוטא שריין. ואי משקל חוטרא ובדורינון, לא. דלמא אתי למישקל מקבוע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו' וקשיא לן ליכבשינהו ולינדיין וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע ע"כ. ואי קשיא לך, כיון דאיסור המעורב בהיתר אמרינן ביה קבוע, היכי משכחת ליה איסור בטל ברוב או בששים ואפילו באלף, דהא איסור קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי, דע, שלא אמרו כן אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון בעלי חיים וכן בריה וכן חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים וכן כל אותן שהן מאת שדרכו לימנות, ואי נמי באיסור שנודע וניכר מקומו כגון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח, אבל בכל שאר האיסורין שבטלין ואין מקומן נודע וניכר לא אמרו כן. ואם אבד אחד מהן שנפל לים וטבע או שנאכל, השאר מותרין שאני אומר אותו שנאבד או נאכל הוא היה של איסור. והוא שלא אבדו הוא במזיד וכן אם נשחטו בשוגג כולן מותרין שכבר בטל חשיבותן ואין קונסין שוגג אטו מזיד, אבל במזיד כולן אסורין וכמו שאמרו (גיטין נ"ד, ב') נתפרדו הרמונים ונתפצעו האגוזים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. ולענין בעלי חיים האסורין אם נתערב אחד אפי' באלף כלן אסורין דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. ודוקא היכא דקביעי בחד דוכתא דלא אפשר למשקל חד מינייהו דכיון דקביעי ההוא דמתסר אסר להו, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל היכא דאיבדרו כל חד וחד דאתי לידיה שרי דאמרינן דמרובא אתי. וכתב המחבר דאם פירשו ארבעים כלן למקום אחד אינן אוסרין, ששים למקום אחד אוסרין דאיסורא ברובא איתה ע"כ. וסתם דבריו והיה לו לפרש דכי אמרינן דאם פירשו ארבעים כלן למקום אחד אינן אוסרין, דוקא בשנפלו לרובא דהשתא איסורא ברובא אישתאר, ולענין בטולי הנהו ארבעים. אבל כל שהן בפני עצמן אסורין דהא ודאי איסורא בחד מהני הוא, או בששים או בארבעים וכי האי גונא לא מיקרי פירש, כיון שאין חלוקתן אלא כדרך חלוקה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם לענין בעלי חיים האסורין וכו'. אמר הכותב המחבר בספק טרפה שנתערבה באחרים אמרה והתופס הזה טעה במה שכתב דכיון דאין כאן ודאי טרפה אלא ספק איפשר היה לומר דאפי' לא פירשו כלום, מותר כל אחד ואחד מדין ספק ספקא דבכל אחד איכא למימר לא זהו שנפל כאן ואם תמצא לומר זהו איכא למימר שמא כשר היה, וכן דעת רת"ם ז"ל בריש פ"ק דביצה (ג', ב') אלא שרבינו יצחק ז"ל חלוק בדבר ואומר שלא אמרו כן אלא בספק שתי תערובות כגון מריבוא לריבוא שאין לומר במה שכבר אסרתו מן הספק שמא מותר הוא. אבל מכל מקום כיון שאין כאן אלא ספק טרפה ועוד דניידי כולהו, אע"ג דלא נתפזרו לגמרי כיון שפירשו כולן כאן ארבעים וכאן ששים כולהו ניידי וכל הארבעים מותרים ואפי' בלי שנתערבו באחרים, דכל המועטין שפירשו לצד אחד אנו אומרין בהן כל דפריש מרובא פריש ואיסורא בתוך רובא דפירשו במקום אחד אישתאר, אלא דכיון דלא נתפזרו לגמרי אלא שהרוב פירשו למקום אחד מחמרינן ואסרינן ליקח מאותו רוב. וכן כתב רב אחא משבחא גאון ז"ל בסדר ויקרא (שאילתא ס"ח) זה לשונו ואילו איער' ספק דרוסה אפי' אחת בריבוא כולן אסורות ואי בדיר כולהון לחדא דוכתא רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא, אמרינן איסורא בהך רובא איתא והנך מיעוטא שריין ע"כ. ואיפשר עוד לומר דבכי הא אפי' פירשו הששי' כולן למקום אחד אין אוסרין תערובתן, דבכל חד וחד איכא ספק ספיקא דבכל חד איכא למימר לא זהו מן הששים שנתערבו כאן ואם תמצא לומר זהו מאותן שנתערבו כאן שמא בכל אותן שנתערבו כאן לא היה בהן אותו ספק שנתערב בתוך המאה, שאין אומרין בודאי איסורא לתוך רובא אשתאר דבספק טרפה אין מחמירין בו בכך, אע"פ שהחמירו בכך בטבעת של ע"א שם בפרק התערובות (ע"ד, א') ומיהו בזה ראוי להחמיר הרבה כאלו היה האיסור נשאר בתוכו בודאי.
ומן הדברים שאינן בטלים, דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד [בה] בפני האורחים. דתנן בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם אם אינו מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ואקשינן עלה בגמ' (ק', א') אמאי כולן אסורות, תבטל ברובא, הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר, ופרקינן שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחין. וכן הלכתא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתבה בהלכות, לומר שאין הלכה כן. ונראה שסמך לו הרב ז"ל על מה ששנינו בפרק בתרא דע"ז, דתנן התם (ע"ד, א') אלו אסורין ואיסורן בכל שהו, יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהו. ואקשינן עלה בגמ' (שם) תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין [קא] חשיב, ליתני נמי חתיכת נבלה, אי איסורי הנאה קא חשיב, ליתני נמי חמץ בפסח, ופריק ר' חייא בר אבא ואיתימא ר' יצחק נפחא, האי תנא תרתי אית ליה, דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ונראה שהרב ז"ל מפרש האי תנא לית ליה אוסר בכל שהוא אלא כל היכא דאית ביה תרתי, דהיינו איסורי הנאה ודבר חשוב אבל איסורי הנאה ולא דבר חשוב, כגון חתיכה קטנה של חמץ בפסח, ואי נמי דבר חשוב ולא איסורי הנאה כחתיכת נבלה, אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן. ובודאי לכאורה כפירושו משמע, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה, אלמא בחדא בלחוד לית ליה אוסר בכל שהו. ותו, מדקתני סיפא הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהן, ואמרינן עלה בגמרא (שם) הרי אלו למעוטי מאי, למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה אי נמי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין, דאלמא כל שאינו דבר חשוב ואי נמי דבר חשוב ולאו אסורי הנאה, ליתנהו בהאי דינא דאוסרין בכל שהן. ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דליתיה להאי כללא דההיא מתני' דע"ז, דהא איכא חמץ בפסח דאוסר תערובתו בכל שהוא. וכענין זה פי' רש"י ז"ל, ואם כן מתני' דע"ז פליגא אמתני' דגיד הנשה, וההיא דע"ז עדיפא ועלה סמכינן דהיא במקומה וגבי הלכתא פסיקתא. אבל הראב"ד ז"ל פירש דלא פליגן, והכא הכי קאמר האי תנא לית ליה לאורויי במתני' אלא איסורי הנאה ודבר חשוב, אבל התם בפרק גיד הנשה, איירי אפי' בדבר שאינו אסור בהנאה והוא שיהא דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין. והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, הכי קאמר משום הכי סתם האי תנא את דבריו כך לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן כאן, אבל דבר שבמנין ואיסורי אכילה אינן ראויין לשנותן כאן דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן, לא מיירי. ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנותן כאן, דכל איסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו אוסר תערובתו בהנאה. אבל דבר שבמנין ואיסורי הנאה, אוסרין את תערובתן במה שהן, ולעולם דבר שבמנין אוסר תערובתו באכילה אפילו בשאר האיסורין שאינן אסורין בהנאה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האסורין (עיי"ש כ"ח, א') דקא מקשי התם, ומאי שנא לענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי, דהתם קתני הרובע והנרבע, דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן, דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן, ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסורי אכילה לחוד, פי' דבמתניתין דע"ז דמיתניא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה, ופריק כי קאי בע"ז, משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה, כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר, מפרש נמי כל האסורין לגבי מזבח דדמו להו. אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה, הוא הדין לאיסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין, וגרסינן נמי התם בע"ז בירושלמי (פ"ה, הי"ב) למה לא תנינן עמהון נבלה אמר ר' יוסי לא אתינן מתני אלא שאסור בהנאה. התיבין הרי חמץ בפסח ומשני חמץ בפסח יש בו כרת ואלו אין בהן כרת, וכן פסק גם הר"ם במז"ל. ודוקא חתיכה שאסורה מצד עצמה כחתיכת נבלה וחתיכת דג טמא וכיוצא בה, אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור, בטלה היא בששים ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה, שהרי האיסור הבלוע אינו דבר חשוב ולא אמרו בבשר בחלב בדבר חשוב שאינה בטלה, כדתנן התם בפרק בתרא דע"ז (ע"ד, א'), אלא משום דבשר בחלב כל שנתבשלו זה עם זה, חזר הכל להיות כגוף אחד של איסור, מה שאין כן בשאר האיסורין וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר. ואי זו חתיכה תקרא ראויה להתכבד בפני האורחין, כל שדרכן של בני אדם להניח לפני אורח אחד, שהיא חתיכה בינונית שאינה קטנה ולא גדולה יותר מדאי. שאילו קטנה אינה חשובה ואין אדם מתכבד בה בפני אורח נכבד, וכן הגדולה עומדת היא לחתוך, שאין דרכן להניחה כולה בפני אורח אחד אלא ראויה בינונית. ותדע לך, מדאמרינן התם בפרק התערובות (זבחים ע"ב, א') וליבטלו ברובא ומשני (ע"ג, א') משום דבעלי חיים לא בטילי, אלמא שחוטה בדכוותיה בטיל. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. בענין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין דקדק החכם בפני איזה אורח קאמר, אי אורח ישראל הא עלה דחתכת נבלה איתמר והיא גופה אסורה ולא חזיא ליה, ואם תאמר נכרי והא חתכת בשר בחלב דאסורה בהנאה דלא חזיא לא לישראל ולא לנכרי, ואם תאמר לאו בדידה משערין אלא כל שכמוה קאמר כל שכמוה חתכה הראויה להתכבד בה בפני אורחין, קשיא הא דאמרינן ביבמות בפרק הערל חתכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתכות חולין כלן אסורות. חתכת חטאת טמאה שנתערבה במאה טהורות כלן מותרות. ואמאי מותרות והא אף שכמותה ראויה להתכבד בה בפני האורחין, ע"כ. ואיני מבין דבריו דההיא דיבמות שפיר אתיא בין בחתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים בין שאינה ראויה, ורישא דתני חתכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתכות חולין כלן אסורות משום חומרא דקדשים הואיל וראויות כלן לכהנים. וסופא דתני חתכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתכות טהורות כלן מותרות אפי' בחתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין כיון שאין אסורה מחמת עצמה, ולפנינו יתבאר עוד בע"ה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד בחתיכה הראויה להתכבד וכו'. אמר הכותב כיון שאמר שאינו מבין דברי המחבר מוטב היה לו לשתוק עד שיתן את לבו ויבין. ומ"מ מה שכתב אינו כלום והיה לו להבין מה שכתב הנה אמר דסופא היינו אפי' בחתיכה הראויה היא הואיל ואין איסורא מחמת עצמה לפי שלא אמרו חתיכה הראויה אלא בחתיכת נבלה או של דג טמא וכאותה שאמרו במשנת גיד הנשה, אבל חתיכת בשר שחוטה שקבלה איסור ממקום אחר לא וזה אמת אבל אין הנדון דומה לראיה שהוא חושב שעיקר הטעם מפני שאין איסורה מחמת עצמה אלא דבר אחר גרם לה, ואין הטעם אלא מחמת שהבלע אינו דבר חשוב, ועיקר הדבר אינו אלא מחמת חשיבות אבל זו שאיסורא מחמת טומאה היא עצמה נעשית גוף איסור מחמת הטומאה כמו בהמה טהורה שנטרפה או שנתנבלה וזה דבר פשוט. ועוד כי מכלל טעמו אפי' היתה החתיכה מאת שדרכו לימנות כן, וזה איננו שהרי ר' יוחנן דאמר התם אני שונה חתיכה בחתיכות עולה, כבר פירש שם משום רבי דקסבר ר' יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו וחתיכה אינה מאת שדרכו אלא מכל שדרכו, ולריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אפי' חתיכה בחתיכות לא היתה עולה וכמו שמפורש שם, ומ"מ את שדרכו לימנות וכל שדרכו לימנות הוא ענין אחד וחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים הוא דבר אחר, ואף לר' יוחנן דאמר דלא אמרינן כל שדרכו לימנות ואין אנו אוסרין תערובתה מצד חשיבות זה אילו יש לה חשיבות אחר מצד שראויה להתכבד בפני האורחים מודה הוא שאינו עולה, וא"כ אותה חתיכה כיון שראויה להתכבד בה על כרחינו טעם אחר יש לה בעלייתה והוא מה שכתב המחבר ומשמו של הרב בעל התרומות ז"ל דכל חתיכה הראויה לאורחים ישראלים לכשתתבטל, חשבינן ליה חשובה וראויה. והילכך חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין כולן אסורות שהרי לכשתתבטל הוי כולן כחתיכות של חולין וראויות לכלל האורחים, אבל אם לכשתתבטל לא תהא ראויה להתכבד בפני האורחים אינה קרויה ראויה ולפיכך חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכת חטאת טהורה אפי' לכשתתבטלנה אינה ראויה לכלל האורחים שאינה ראויה אלא לזכרי כהונה בלבד, ולפיכך בטלה שאפילו בטהרתה אינה חשובה להתכבד בפני האורחים וזה טעם חשוב והגון.
<h2>דף קז:</h2>
וכל שאיסור והיתר נוגעין זה בזה צריך הדחה לכל הפחות, דתנן בפרק כל הבשר צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. ואמרינן עלה בגמרא (שם) וכי נוגעין זה בזה מאי הוי, אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. ולפיכך צריך ליזהר דלכתחלה לא יגיעם זה לזה שמא ישכח ולא ידיח, וזהו ששנינו צורר ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דדוקא בבשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה ואתי למיכל מיניה בלא הדחה, אבל בשר חי שאין דרכו לאוכלו בלא הדחה, אפילו נוגעין זה בזה צורר ואינו נמנע. וכן כתב הראב"ד ז"ל, דכל מידי דבר הדחה כגון לשים דגים שלא הודחו, או בשר שלא נתבשל ולא הודח בכלי שנתשמש [בו] באיסור, אפילו לכתחלה מותר, שאם תמצא לומר שיאכל באומצא, האידנא למיכל באומצא לא שכיח, וכן כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו, אין נמנעין מלהשתמש בו באיסור צונן, ואחר כך ידיחנו וישתמש בו היתר ואין חוששין לפשיעה בכך, שהרי לוקחין כלים אסורין מן הגוים ואין חוששין לפשיעת הכשר שלהן. וכן כל איסור צונן שנפל על גבי היתר צונן אינו צריך אלא הדחה, כבר יונה דנפל לכדא דכמכא, דשרייה רב חנינא בר רבא מפשרוניא (קי"ב, א') כלומר בהדחה. דבר יונה וכמכא צונן בצונן הוא וכבר כתבתיו למעלה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב דכל מידי דאיסור והיתר נוגעין זה בזה צריך הדחה לכל הפחות, כדתנן בפרק כל הבשר צורר אדם בשר וגבינה ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה כי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא, אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מיהא בעי ולפיכך צריך ליזהר לכתחלה שלא יגיע' זה בזה שמא ישכח ולא ידיח. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דדוקא מבושל דלאו אורחיה בהדחה, אבל בשר חי דאורחיה בהדחה אפילו נוגעין זה בזה צורר אותן לכתחלה ואינו חושש ע"כ וכבוד הרב ז"ל יהא מונח במקומו שזה אינו נכון שמעולם לא הותר בשום מקום לסמוך דבר המותר עם דבר אסור על דעת להכשירו, שמא לא ידיחנו יפה יפה וזה דבר פשוט אין דין זה אלא בכלים שאין ההיתר והאיסור בהם כאחד, ובהא ודאי מותר להשתמש בהם באיסור על דעת להכשירן ולהשתמש בהם בהיתר ואין דינין אלו דומין זה לזה כלל. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כל שאיסור והיתר נוגעין וכו'. אמר הכותב כמה יהיר האי מרבנן שתופס על גדולי ישראל לבד שאף הראב"ד סבור כמו שכתב המחבר, ועוד שהוא כולל כל המקומות שלא נאמר כן בשום מקום בעולם, ואפילו מקרא מלא דבר הכתוב ושכחו שהרי כתוב בתורה וישימו את החלבים על החזות ומשום דצונן בצונן הוא אלמא מישרא שרי ליה קרא. וגם מה שחשב להפריש בין זה לכלים ואמר שמותר להשתמש בכלי של היתר בדברים אסורין על דעת להכשירן מפני שאין ההיתר והאיסור בהן כאחד והלא הכלי של היתר ומה בין זה לשתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור שאעפ"י שאינו אוכל הכלי בעצמו, מ"מ כלי העשוי למלאת היתיר לאוכלו הוא ואיני רואה בדבריו לא טעם ולא ריח ותופס בדבר שפתים דברי הגדולים ז"ל.
<h2>דף קח.</h2>
וקיימא לן לגבי בשר בחלב דחתיכה עצמה נעשית נבלה וכמאן דאמר איפשר לסוחטו אסור, ואע"ג דאיפליגו בה ר' יהודה ורבנן, דגרסינן התם בפרק כל הבשר (ק"ח, ב') ואיפשר לסוחטו תנאי היא דתניא טיפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות ובקיפה. ואסיקנא דבאיפשר לסוחטו פליגי, דרבנן סברי מותר ור' יהודה סבר אסור, אפי' הכי קיימא לן בהא כר' יהודה, חדא דהתם קאי ר' כר' יהודה, ועוד דהא איתמר רב ור' חנינא ור' יוחנן דאמרי איפשר לסוחטו אסור, ושמואל וריש לקיש דאמרי תרויהו איפשר לסוחטו מותר. וכל רב ושמואל ואיסורא הלכתא כרב, וכל שכן דשמואל לגבי ר' יוחנן לית הלכתא כשמואל, וריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן , וכל שכן דהוו להו רב ור' חנינא ור' יוחנן רבים לגבי שמואל וריש לקיש, הילכך קיימא לן כוותייהו דבבשר בחלב חתיכה עצמה נעשית נבלה דאיפשר לסוחטו אסור. ומיהו בשאר האיסורין יש לדקדק אם נאמר בהן חתיכה עצמה נעשית נבלה אם לאו, משום דאיכא למידק מדתנן במסכת תרומות (פ"ה, מ"ו) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון, ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. ותו דאמרינן שלהי פרק בתרא דע"ז (ע"ג, א') יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו וללישנא אחרינא דמתנו לה התם אמתניתין, אע"ג דלא נפל שם קיתון של מים תחלה אלא אפילו בסוף. ואמאי אי חתיכה עצמה נעשית נבלה אמרינן בכל האיסורין, נימא בכל הני דאמרן ההיתר עצמו נעשה חתיכת איסור ויאסור בשיעור כולו ואמאי אינן אוסרין אלא לפי חשבון, ועוד, דאמרינן התם (שם) חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם. ואמאי נימא קמא קמא כי מטא למיא דאיסורא נעשה איסור. ובתוספות תירצו שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשנפל לח בלח שנבלל הכל ונעשה גוף אחד, אי נמי לח ביבש וכגון חתיכת נבלה שנתנה טעם בחתיכת שחוטה וכגון חלב שנבלע בבשר, אבל יבש ביבש כגון המדומע והמחומץ, שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד לא. ומים שאובין שאינן פוסלין אלא לפי חשבון, קל הוא שהקילו בשאובה דרבנן, ויין נסך שנפל לבור כגון שלא נפל שם כדי נתינת טעם, דכל שלא נפל שם כדי נתינת טעם לא החמירו בה לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור אחרים בשיעור כולה, ואע"פ שהיא עצמה אסורה במשהו אליבא דר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. וחמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא, כגון שנפל שם חמרא דהיתירא בשפע בבת אחת עד שבטל טעם מיא דאיסורא לגבייהו, אי נמי במערה בקלוח שאינו פוסק דכל קלוח שאינו פוסק כנופל בבת אחת דמי. ודברים אלו דחוקין הרבה [ועוד] שהרי המחומץ בלול הוא ואפילו הכי אינו מחמץ אלא לפי חשבון. ועוד הקשה עליהם הרמב"ן ז"ל מדאמרינן התם בשילהי ע"ז (ע"ג, ב') אמר ר' יוחנן שני כוסות שמזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, פירוש, שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה, ולא אמרינן מים שבמזוג התרומה כבר נאסרו, ונבעי ששים לבטלן ואת היין, ומיהו נראה לי שזו אינה קושיא להם, לפי שרבינו יצחק ז"ל פירשה לההיא בשני כוסות שוין וכגון שיש בכוס החולין לוג אחד יין ושלשת לוגין מים, וכן בכוס של תרומה, ואע"פ שבשאר האיסורין בעינן ששים, הכא מתבטל בששה חלקי מים לפי שהיין נפסד ונפגם לגמרי בששה חלקי מים, והילכך כיון דמשום פגם נגעו בה, מה לי אם נעשה המים שבמזוג התרומה כיין שבו דמכל מקום הרי זה מתפסד ונפגם במים שבחולין ורואין אותו כיין חלש שלא עמד טעמו בו בששה לוגין מים. והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא באיסור בלוע בחתיכה, דכיון שנתן טעם בחתיכה ואין ממש איסור זה יוצא ומתערב בחתיכות האחרות אלא בזו, הרי היא כנבלה עצמה. אבל בלח כגון יין ביין אי נמי מים במים וכיוצא בהן אע"פ שהראשון נאסר מחמת מיעוטו כיון שנפל שם היתר ונתרבה, בטל האיסור לגמרי בהיתר שנפל שם לבסוף, כמו שנתערב בראשון, ונמצא שאין האיסור מעורב עכשיו בהיתר הראשון בלבד, מה שאין כן בחתיכה שנבלעה מאיסור וכן הדין יבש ביבש כגון מדומע וכן במחומץ, ומשום הכי אינן חוזרין ואוסרין אלא לפי חשבון. ואם תאמר אם כן אמאי אמרו (ק"ח, ב') בכזית בשר שנפל ליורה של חלב ואי אמרת איפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה הוא, ומאי קושיא והלא החלב הנסחט חוזר הוא ומתערב בחלב שביורה לגמרי והמיחל הנסחט נמי מתערב הוא בכל, יש לומר דבשר בחלב שאני, לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר ותערובתן אוסרתן, ולפיכך חזרו להיות כגוף אחד של איסור שאיסורו מחמת עצמו עד שאמרו (שם) שהאוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה לוקה, מה שאין כן בשאר האיסורין כמו שכתבנו למעלה, שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים. ונראה שעיקרן של דברים אלו כמו שכתב הרב ר' אפרים ז"ל, שכתב שלא אמרו איפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב בלבד, ומן הטעם שאמרנו שהכל חזר כגוף אחד של איסור, אבל לא בשאר האיסורין דמאיזה טעם יאסור בשיעור כולה, והלא מה שהיא פולטת אינו פליטת האיסור. ועוד הביא ראיה לדבריו, מהא דאמר רב בפרק גיד הנשה (ק', א') חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ואקשינן למה לי נותן טעם כי לא נתנה טעם בחתיכה נמי, ומשני הכא במאי עסקינן בשקדם וסלקו, אלמא משמע אע"פ שהחתיכה קבלה טעם במשהו, אינה אוסרת שאר החתיכות אע"פ שהחתיכה עצמה אסורה משום משהו שבה, אפילו הכי אינה נעשית נבלה לאסור את שאר החתיכות, אבל בשיש בה נתינת טעם נבלה, אז היא אוסרת שאר החתיכות משום טעם נבלה הנפלט ומתפשט בשאר בשר החתיכות והן מינה של נבלה ואע"פ שהוא משהו, אבל משום טעם היתר שבה אינן נאסרין שאר החתיכות דלמה יעשה ההיתר נבלה. ועוד הביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') בההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשערין לבטל הכזיתא [דתרבא] בלבד ואע"ג דאי איפשר שלא נפל תחלה על חתיכה אחת, דהא לא שייך למימר נער וכסה גבי דיקולא שיתפשט איסור בכל הדיקולא, אלא בתחלה נותן טעם בחתיכה שבצדה, אפילו הכי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות, שמע מינה דאין שייך למימר ענין זה אלא בטיפת חלב, ונבלה שנתנה טעם בחתיכה שחוזרת ואוסרת [שאר] חתיכות שהן מינה אליבא דר' יהודה, ואין ראיה זו מחוורת שאפילו בבשר בחלב בכיוצא בזה לא היתה אוסרת שאר החתיכות, שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות אלא על ידי רוטב, אבל שלא על ידי רוטב לא. וכדאמרינן (ק"ח, ב') נראין דברי ר' יהודה בשלא נער ולא כסה ואמרינן מאי לא ניער ולא כסה אילימא בשלא נער ולא כסה כלל מיבלע בלע מפלט לא פלט, אלמא אע"פ ששתיהן חמות, ואותה שנפלה עליה טיפת חלב אסורה מחמת בליעת החלב שבה, אפי' הכי אינה אוסרת את השאר אלא על ידי נעור וכסוי וכמו שנכתוב בסמוך, מכל מקום שאר ראיותיו נכונות ועיקר. ומכל מקום מודה הרב ז"ל בחתיכה שנבלעה מאיסור ואחר כך נפלה אותה חתיכה לקדרה שיש בה ששים לבטלה, אפי' הכי היא עצמה אסורה, ובזמן שמכירה זורקה ואוכל את השאר לפי שהיא כבר נאסרה, והאיסור הנבלע בתוכה אינו יוצא ומתערב עם הרוטב והחתיכות שבקדרה, ואינו דומה למחומץ ומדומע שהאיסור בעצמו חוזר ומתערב עם ההיתר המרובה שנתרבה עכשיו ויכול להצטרף, הילכך אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה איסור ויש בה טעם איסור, אבל מכל מקום פשיטא דהיא עצמה אינה נעשית נבלה לאסור שאר החתיכות במין במינו ואפילו לר' יהודה, חוץ מבשר בחלב ולרבנן אלא כשיעור האיסור שבלעה ולא כשיעור כל החתיכה. נמצא לפי שיטת הרב ר' אפרים ז"ל דחתיכת בשר שנפלה עליה טיפת חלב ויש באותה טיפה כדי ליתן טעם באותה חתיכה, היא עצמה נעשית נבילה. ואם נפלה בין לקדרה של בשר בין לקדרה של חלב אוסרת לפי שיעור כולה שכולה נעשה גוף של איסור. אבל בשאר האיסורין אינה אוסרת אלא לפי חשבון האיסור שבה, ומכל מקום היא עצמה אסורה. ובכל האיסורין הנבללין שלא היו נאסרין אלא מחמת מיעוטן, כגון יין נסך שנפל לתוך יין של היתר או מים במים וכל כיוצא בזה, כשחזר היתר ונפל לתוכו עד שיש בין ההיתר הראשון וההיתר שנפל שם לבסוף, כדי שיעור לבטל את האיסור שנפל שם תחלה הכל מותר שכל ההיתר מתערב עם האיסור ויכול הכל להצטרף ולבטל את האיסור. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. ולענין חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו אסור, כתב המחבר שעיקרן של דברים שלא אמרו אפשר לסוחטו אסור אלא בחלב עם בשר בזו בלבד שנעשה הכל כגוף אחד של איסור, אבל לא בשאר האיסורין. והביא ראיה לדבריו מהא דאמר רב בפרק גיד הנשה גבי חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה. ואקשינן למה לי נותן טעם כי לא נותן טעם נמי כלו' ליתסרן כלהו משום חתיכה ראשונה, ומתרצינן בשקדם וסלקו כלו' שסילק חתיכה ראשונה ולא נשתיירה אלא חתיכה שניה שקבלה טעם האיסור. ודאיק עלה אמאי בעינן בהאי חתיכה שניה שקבלה טעם, ולא מיתסרא משום משהו כיון דרב סבר לה כר' יהודה דמשהו אוסר, אלא לאו דאין חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור אחרות משום בליעת משהו אלא כשנבלעה בכדי נתינת טעם, עד שיש בפליטתה משהו איסור לאסור האחרות, הא לאו הכי פליטת היתר שבה אינה אוסרת. אלמא לא אמרינן בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור האחרות ע"כ. ואיני מבין דבריו אלו שאם אתה דן בחתיכה זו שנאסרה מחמת בליעה שאינה פולטת איסור כלל, ברור הדבר שאינה אוסרה ואעפ"י שהיא עצמה נעשית נבלה. וזו טענה לצלי שמותר בקליפה ואעפ"י שחתיכה עצמה נעשית נבלה, אבל אין דין זה ברוטב שאעפ"י שאינה בלועה אלא איסור משהו פולטת איסור והיתר. אבל כשאמרו כיון שנתנה טעם בחתיכה, לאו דוקא נתינת טעם אלא כל שנבלעה כלל, דאפילו בבליעת משהו אמרינן שחתיכה עצמה נעשית נבלה, כדמוכח בע"א (ע"ג, א') לענין יין אסור שנפל לתוך יין היתר ויש בו מים למאן דבעי תחלה, והוא הדין לכל איסורין האוסרין במשהו. ועוד שאם כדבריו ההיא דרב טעמיה משום חתיכה שניה שקיבלה טעם איסור ויש בפליטתה משהו איסור לאסור האחרות, ואם כן למה ליה לרב לאדכורי טעמא דחתיכה עצמה נעשית נבלה, וזו קושיא גדולה לדבריו ואדרבה מינה שמעינן דבשאר איסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, וזה מבואר ומוכרח שלא כדבריו. ולא סגיא אלא כדפרישנא דמאי דאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה לאו דוקא, אלא כלומר כיון שקבלה ממנה כלל ואפילו משהו כיון דרב סבר לה כר' יהודה. ותו קשיא ליה דאם איתא דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, אפילו כשנתנה ראשונה טעם בשניה ליכא למימר בה בשניה שתעשה נבלה, אלא ודאי אפילו בשאר איסורין נמי אמרינן לה. ותרווייהו צריכין ליה לרב חתיכה עצמה נעשית נבלה כסברא דסבר לה כר' יהודה דמין במינו לא בטיל כמו שיתבאר לפנינו בע"ה. ועוד הביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק גיד הנשה בההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא דשערוה לבטל ההוא כזיתא בלחוד, דלא אפשר דלא נפל מעיקרא על חתיכה אחת דהא לא שייך למימר ניער וכיסה גבי דיקולא שיתפשט האיסור בכל הדיקולא, ואעפ"כ לא שיערו בכל החתיכה האחת אלא באותו כזית אלמא לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ע"כ. וכתב המחבר דהאי סברא קושטא הוא אלא שזו אינה ראיה, שאין לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה, אלא על ידי רוטב שמתפשט האיסור בכל הקדרה ע"כ. וזה אינו נכון דאי משום הא לא איריא וראיה נכונה היא, דנהי דליכא למימר בכל החתיכה דתיהוי כולה נבלה כיון דלאו על ידי רוטב דלא בליעה בכולה, אלא ודאי כדי קליפה מיהת מיתסרא, ולא שערוה אלא בכדי ההוא כזיתא בלחוד, אבל ראיה מעיקרא ליתא דההוא כזיתא מיירי שהיה נפרש מן הבשר ולא נסמך לו כלל כמו שכתבתי למעלה. עוד כתב המחבר שאעפ"י שאין אומרין חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורין, מכל מקום אותה חתיכה שנבלעה מן האיסור אסורה [היא] ועומדת באיסורה, אבל אינה אוסרת אלא כדי איסור שבה ע"כ. ואלו דברים מתמיהין מן המתמיהין שאחר שאתה אומר שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה ואין משערין אלא באיסור שבה והיא גופה היתר היא, אף היא ראויה להיות מן המנין להצטרף לחשבון ששים לבטל האיסור, קל וחומר מכחל שהוא בעצמו בשר בחלב ומצטרף למנין ששים ואם תאמר שיצטרף למנין ששים מנין לך שאחר כן יעמוד באיסורו, שחידוש הוא שחדשו בכחל שיצטרף ואעפ"כ יעמוד באיסורו לפי שהוא בעצמו בשר בחלב, ועוד כשנפלה לקדרה אחרת מה אתה דן עליה יאסור אותה או לא יאסור, אם תאמר יאסור היאך אפשר אחר שאינה אוסרת כל עיקר אלא בכדי איסור שבה וכבר נתבטל, היאך אפשר שחוזרת ואוסרת, ואם תאמר שאינה אוסרת האיך אפשר לחתיכת איסור שנפלה לקדרה ולא תאסור, הני מילי דמי לחוכא. ועוד שמעולם לא הוזכרה בשום מקום חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא לאסור בשיעור כלה, ובגמרא גבי כחל דאמרינן (צ"ז, ב') דבדידיה משערינן אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור ופירשו רבותי ז"ל לא יאסור אותה כנגד כלו כיון שכבר שיערו בכלו וראו אותו כאלו נתבטל כלו, ומהדרינן כיון דאמרינן וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכה עצמה נבלה. אלמא לא סגיא הא בלא הא דכל היכא דהאי מתסרא משערינן בכולה. א"ת כלים יוכיחו שאם נפל בהם משהו איסור אסורין, חזר ובשל בהם היתר בכדי ששים של איסור התבשיל מותר והכלי אסור, הא בורכא דסוף דינא כתחלת דינא וכלי אינו מבטל אסור ונאסר במשהו ואפילו גדול כמה וכיון דכן עומד באיסורו עד שנגעל, אבל הכא אוכלין, ואלו מתחלה כשנפל איסור על חתיכה זו היה בחתיכה זו ששים היה הכל מותר, אף עכשיו שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה, יבטל האיסור שבאותה חתיכה בהיתר ואף היא ראויה להצטרף לבטל ששים. ודברים בהפך הן שיותר ראוי לומר בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה מבשר בחלב, דבשאר איסורין איכא אוסר ונאסר דהיינו היתר מכיון שנבלע ההיתר מן האיסור ראוי לומר שכבר נאסר, ואינו חוזר להתירו ואפילו נפלט כל איסור שבו, בשכבר נבלע האיסור בגופו ונעשה הכל כגוף אחד, אבל בשר בחלב שהוא היתר בהיתר וצירופן הוא שאוסרן, אפשר שאם נתפרש צירופן בכדי שנשאר כל אחד נקי כתחלתו שיהו מותרין. וזה שלא הוזכר לשון אפשר לסוחטו אלא על בשר בחלב ועליו הוזכרו ב' לשונות בדבר אחד, חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו, ובשאר איסורין לא הזכירו מעולם אלא חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא הזכירו עליו מעולם אפשר לסוחטו, ומאן דלית ליה בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה אפשר דאית ליה בשר בחלב אפשר לסוחטו. ומאן דאית ליה בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה אפשר לסוחטו אסור, לא סגיא דלית ליה בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה. וראיה לדבר מוכרחת כדברי, דהא בגמרא מוכח בהדיא דאפשר לסוחטו וחתיכה עצמה נעשית נבלה חדא מילתא היא, ואמרינן אמתני' דטפת חלב שנפלה בחתכה (ק"ח, א') אמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתכות כולן מפני שהן מינה. ואמרינן עלה מאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתכה עצמה אמאי נעשית נבלה אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור. ולעיל בפ' גיד הנשה (ק', א') אמר רב בחתיכת נבלה וחתכת דג טמא שנפלה בקדרה שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתכות כלן מפני שהן מינה, ולא דייקינן עלה ולא מתמהינן עלה כלל, אלא להדיא נקטינן סברא דרב דחתיכה עצמה נעשית נבלה, ואהא דייקינן ומתמהינן טובא טפי מדלעיל, אלא דאהא מתמהא דאע"ג דאית ליה לרב חתיכה עצמה נעשית נבלה איכא לאיתמוהי אהא משום דהיתר בהיתר, ואסיקנא דאית ליה אפשר לסוחטו אסור דאפילו בשר בחלב אית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה, וכל שכן בשאר איסורין. ואיברא דכיון דאית לן בבשר בחלב חתיכה עצמה נעשית נבלה, חלב דידה חשיב חלב נבלה ובשר דידיה חשיב נבלה וכל אחד אוסר במינו במשהו אליבא דר' יהודה, מה שאין כן בשאר איסורין. דאלו חתכת בשר שנאסרה מחמת דם אע"פ שחתיכה עצמה נעשית נבלה דיו לאוסר להיות כנאסר, ואפי' לר' יהודה דאית ליה מין במינו לא בטיל הכא רואין אותה כאלו דם ובטלה בששים. ומיהו אפשר לסוחטו תנאי היא כדאיתא בגמ', וחתכה עצמה נעשית נבלה כדאמרינן נמי בגמרין דאית ליה אפשר לסוחטו, ר"י סבר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם ולענין חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו וכו'. אמר הכותב ראיתיו מאריך בדבר הזה הרבה ועדיין לא כלה מרוב דברים וכמדומה שלא עמד על דברי ראשונים בזה שהדבר הזה והראיות תלויות באשלי רברבי, ודברי המחבר והראיה הזו דברי רבינו אפרים ז"ל ונחלקו בזה הוא ורבינו יצחק הזקן ז"ל הידוע בעל התוספות ואחריהם אבות העולם והוא בא לחתור הכותל לעיניהם בצפורנו, והוא מעיד על עצמו שאינו מבין הדברים האלה והיה לו תחלה לטרוח ולעמוד על דבריהם קודם שיקשה עליהם והרבה היה לי להשיב על דבריו אילו באתי להשיב על כל דבר ודבר, אלא שאני מדלג ומקצר כמה שאוכל. ואומר אני כי מה שתקע עצמו בו לומר שכל זמן שהן ברוטב אעפ"י שלא בלעה אלא משהו היא פולטת איסור ואוסרת שאר החתיכות אין כן דעת הרב ז"ל אלא בכל שאר האיסורין חוץ מבשר בחלב שאין צריך לבטל רק הבלע אם לא נתן האיסור טעם בחתיכה, אעפ"י שאותה חתיכה נאסרה למ"ד מין במינו [לא] בטל מ"מ כשנכנסה ברוטב אין צריך ששים אפי' לבטל אותו בלע דכיון דהוי משהו כמאן דליתיה דמי, ואילו היתה חתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר האסורין כבשר בחלב, כל שנאסרה היינו רואין את כל החתיכה כנבלה וצריכה ששים לבטל את כולה דכל מה שפולטת פליטת איסור הוא דאפשר לסחטו אסור, וזו היא ראיתו של רבינו אפרים מאותה שמועה וכן כתובה בספר התרומות. ומה שאמרו כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, היינו דעד שתקבל טעם מן הנבלה אין אנו רואין את החתיכה כמי שיש נבלה בה כלל, דאותו משהו רואין אותו לאסור אחרים כאילו אינו, אבל כל שקיבלה טעם רואים את החתיכה הבלועה כחתיכת נבלה לאסור את כל החתיכות בפליטתה משום שפולטת טעם הנבלה שבה. ומה שאמר בנותן טעם לאו דוקא, מי ישמע לו, רב אמר כיון שנתן טעם בחתיכה, והוא בא לפרש ומוציא הלשון ממשמעו כדי לדחות מדעתו דברי גדולי ישראל ואילו עמד על דבריהם ידע ויכיר שאינו כמו שעלה בדעתו. ודעת רבינו אפרים וכן דעת רבינו יצחק הזקן ז"ל דנותן טעם ממש קאמר עד שהוצרך רבינו יצחק לומר מתוך אותה שמועה שלא החמירו לעשות חתיכה עצמה כנבלה אלא כשקבלה טעם ממש מן הנבלה, הא כמשהו לא אפילו למ"ד מין במינו לא בטיל. גם מ"ש דלענין יין נסך אפילו במשהו אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה, אעפ"י שראיתי למקצת מן הגדולים שאמרוה ליתא, דאדרבה מיין נסך הביא רבינו אפרים ראיה לדבריו מדשרינן התם אפי' כשנפל קיתון של מים באחרונה וכבר כתבה המחבר באחרונה עם ראיות רבות שיש לרבינו אפרים לזה מן המחמץ והמדומע ומים שאובים. עוד שם ועוד הביא ראיה מההוא כזיתא דתרבא וכו'. אמר הכותב כמה ערב לו דרך המחלוקת עד שאינו משגיח על הטעיות שכאן טעה הרבה. [חדא] שהחתיכה הבלועה מן האסור אינה פולטת כלום מן האסור הבלוע וכדאמרינן גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה (ק"ח, ב') היכי דמי אילימא דלא ניער ולא כיסה כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט ואפילו קליפה לא בעי דכל שאינו נפלט אינו אוסר, ותדע לך עוד דלפי דבריו אילו היה אותו כזיתא נוגע בחתיכה מהחתיכות אותה חתיכה שנגע בה היתה אוסרת חברתה כדי קליפה, ואם כן אפילו כולה תאסור דקליפה זו גם כן תאסור קליפה אחרת וכן לעולם וכן בצלי. ועוד דהפי' שפירש דאותו כזיתא לא היה נוגע בחתיכה אלא מופרש לעצמו בסל, כבר כתבתי למעלה שהוא פירוש משובש מכמה צדדין ושלא כדברי כל המפרשים, ועוד דאפילו אם תמצא לומר דכשנגע בחתיכה היו צריכין לשער בכזיתא ובקליפה יותר, מנא לן דבקליפה ובזיתא בלחוד שיערום, דמי אמרו התם סבר לשעורי בכזיתא לא בא שם אלא לומר דרב אשי סבר לשעוריה נמי במאי דבלע דיקולא ואמרי ליה רבנן דלא. ועוד דאם זה עלה בדעתו יותר היה לו להקשות, שבכל אותה חתיכה שנגע בה היה להם לשער שהרי חלב מפעפע הוא ואם אין שם ששים באותה חתיכה כל החתיכה נאסרה ויצטרך לשער כזית ובחתיכה הבלועה, ועוד בקליפת חברתה למ"ד חתיכה עצמה נעשית נבלה, ולמה לקח הקליפה וזרק את החתיכה, אלא דלכשתמצי לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה נאסרו כל החתיכות ואפילו הן אלף, ואפילו למ"ד מין במינו בטיל לפי שחתיכה זו שנגע בה החלב נעשית כנבלה והיא עצמה אוסרת ואפי' מחמת פליטת עצמה ובודאי הדין עמו אילו היינו אומרים דחתיכה שנעשית ממש כנבלה מחמת בליעת איסור ושתאסור פליטתה אפילו בצלי כנבלה עצמה, ולפיכך כולן אסורות אם אין בחתיכות לבטל את שתיהן רצוני לומר חתיכת החלב והחתיכה שקבל טעם ממנה, ואפילו למאן דאמר מין במינו בטל וכי היכא דליכא בכולהו לבטולי אלא אם כן היה מצטרף מה שבלע דיקולא עם ההיתר, וזהו שהביא רבינו אפרים ראיה ממנה שאילו היינו אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה היו כולן אסורות כמו שאמרנו. אבל אי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אין משערין אלא בשיעור הזית שאין צריך לבטל אלא בכשיעור חתיכת החלב לבד ואפילו נתנה טעם בחתיכה שנפלה עליה, ועל כן דחה המחבר שאפילו תמצא לומר דבשאר האיסורין נמי אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה אין אומרים שאותה חתיכה אסרה את כולן דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה, ולא אמרו שתעשה נבלה לאסור בפליטת ציר של עצמה אלא בפליטת מה שבלעה מן האיסור, וכן הדין אפילו בבשר בחלב ולפיכך בההוא כזיתא לא שיערו אלא בזיתא בלחוד ואף כן מצאתי בס' התרומות כתירוץ הזה ועיקר. עוד שם כתב המחבר שאעפ"י שאין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר האיסורין מ"מ אותה חתיכה וכו'. אמר הכותב לא די לו שמרבה בטעיות יתר מארבע בכל דף ודף אלא שהוא מהתל בחכמי ישראל הגדולים רבינו אפרים וחכמי הצרפתים שאמרום, ואומר שהם מילי דחוכא וכל מי שיש לו חך יטעם בדבריו טעם לפגם. ותחלה אומר כי מה שאמר דכיון שהיא גופה היתר ראויה היא להיות נחשבת מן המנין ולהצטרף לשיעור ששים לבטל את האיסור ק"ו מן הכחל, אומר אני שאם תמצא לומר שאינה מצטרפת ק"ו שאמר פריכא הוא דמה לכחל שהוא עצמו בשר ואפשר לסחטו בידים ולהפריש החלב ממנו ולהכשירו ונמצא כל חלק ממנו עומד מופרש בפני עצמו, וזהו ששאלו כיון שאין גוף הכחל אסור וחלב שבו מופרש לעצמו במאי דנפק מיניה משערין. מה שאין כן באיסור בלוע שאי אפשר בשום פנים לסחטו בידים ממש ולהחזירו להכשירו ואם כן הוה ליה כאיסור ממש לענין זה מיהא שלא יצטרף לבטל את האיסור הבלוע, ק"ו מטנופת האיסור למאן דאמר שאינו מצטרף להתר להעלות את האיסור, ואם תמצא לומר שמצטרפת אף החתיכה עצמה לבטל את האיסור שבלוע בתוכה, מה התמה הגרוע שתמה ואמר מנין לך שלאחר מכאן יעמוד באיסורו ואע"פ שמצא שאפילו בכחל דאינו אוסר אלא מדרבנן אמרו כן, והיה לו לדון ק"ו ממנו לשאר איסורין דאורייתא, [יצא] לטעות טעיות ואמר דהתם חדוש הוא מפני שהוא בעצמו בשר בחלב. וזו טענת הבלים חדא דאין בשר בחלב ממש דאדרבה כיון שהחלב יכול להסחט ממנו לגמרי בעודנו חי ובקריע' וטיחה בכותל ומותר, היה לנו לומר דכיון שכן אף עכשיו שנתבשל יצא ונסחט ממנו כל החלב שבו ולא יאסור אם נפלה בקדרה אחרת, וכדאקשינן אי הכי דבכוליה משערינן נפל לקדרה אחרת לא יאסור דהא נפקא מיניה כוליה חלב, ואפילו מפני שעשאוהו כחתיכה אחרת בלועה מאיסור שהיא כנבלה שלא לחזור להתיר לאחר בישולה החמירו אפילו בכחל ועשאוהו כנבלה, כ"ש בחתיכה בלועה מאיסור שי"ל כן ומן הדין, דאף הכחל לא אסרו אלא משום לתא דחתיכה זו הבלוע מאיסור, וא"כ למה שפרש"י ז"ל שוייה רבנן כחתיכת נבלה מפני שנאסר בתחילה עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם מיד נאסר אטו שמואל ורשב"ל דאית להו אפילו בבשר בחלב דאפשר לסוחטו מותר, מי לית להו ההיא דכחל, וה"ל למימר הא ניחא לר' יהודה ולרב ור' יוחנן ור' חנינא דאית להו אפשר לסוחטו אסור, אלא לחכמים שמואל ור"ל מאי איכא למימר, דלדבריהם אפילו חתיכת בשר בחלב אם נפלה בקדרה אחרת שיש בה כדי לבטל את החלב הבלוע תחזור החתיכה להתירה וכ"ש בשאר האיסורין, וא"כ מצינו הגעלה לאוכלין, אתמהה, אלא על כרחינו כיון שנאסרה שוב אינה חוזרת להכשרה דודאי נאסרה וכשנפלה בקדרה אחרת אין אנו יודעין שנסחט ממנה כל האיסור ומספק אין אנו מתירין, שאפילו בכחל דרבנן אמרו כן. ותדע לך עוד שאם אין אתה אומר כן אף חתיכת נבלה ממש אינה חוזרת ואוסרת בקדרה אחרת, דהא קיימא לן דכשנפלה תחלה בקדרה ראשונה בכולה משערינן דאי מאי דנפקא מינה לא ידעינן, ואמאי אסרה קדרה והא כשנפלה הראשונה ראינוה ואין בה אלא כביצה ועכשיו כשראה לפנינו לאחר נפילה עדיין כביצה היא ולמה תאסור קדרה בכלה, אלא מאי אית לך למימר שמא פלטה צירו כולו ובלעה ממה שחוצה לה מן ההיתר באותו שיעור שפלטה, או שמא לא פלטה אלא מעט ובלעה כנגדו, ולפיכך מן הספק אוסרת לאחר מכאן כמה קדרות בזו אחר זו ומשערינן בכולה בכל אחת ואחת, ואף בחתיכה זו שנאסר מחמת בליעת איסור הדבר כן והוא הדין והוא הטעם, ואנה מצא דברי לעג ושחוק על זה, אלא שאינו משגיח בעיקרי דברי הגדולים ומלעיג עליהם. עוד אמר דיותר ראוי לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר האיסורין מבשר בחלב. ודברים אלו תמהון לבב ואין ראוי להשיב עליהם. עוד כתב וראיה לדבר מוכרחת כדברי דהא בגמרא מוכח בהדיא דאפשר לסוחטו וכו'. אמר הכותב לא נהיר ולא צהיר בהלכה זו כלל ומיעוט השגחתו מביאו לכל טעיות אלו ולומר דברים מבולבלין. וקודם שאתחיל ללמד על עיקר מה שכתב אגיד מה שיראה בעיניו הוא וכל מי שיש לו עינים לראות שמשתבש הרבה במה שמחמיר בדעתו כשאר האיסורין מבשר בחלב, אף על פי שהדברים מוכיחין בעצמן שאינו כן דבשאר האיסורין איכא חלק מותר וחלק אסור, ואפשר לומר בהן אפשר לסוחטו ולהפריד מן המותר אל האסור ובשר בחלב כולן היתר וצירופן אוסרן ואין כאן חלק שנוכל לומר נפריד איסור מן ההיתר שהכל גוף אחד של איסור. אבל הראיה שיראה אותה אפי' בעל עין אחת הוא שבשאר האסורין אינו לוקה עד שיאכל כל כך שיהא במה שאכל כזית מן האיסור, לפי שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים, ואילו בבשר בחלב אם בישל חצי זית מזה וחצי זית מזה ואכלו לוקה לפי שחזר הכל כגוף אחד של איסור למאן דאמר אפשר לסחטו אסור, וכיון שכן על כרחנו בשר בחלב חמור משאר האיסורין, ויש לומר בשאר האיסורין דאפשר לסוחטו מותר אפילו למאן דלית ליה כבשר בחלב. וזהו דעת רבינו אפרים ז"ל ויש לו כמה ראיות חזקות כראי מוצק ממתניתין דאין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין המים השאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. וכן מיין נסך שנפל לבור דאמרינן התם דאפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף אומרים סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואף רבינו יצחק ז"ל שחלק עליו לא מצא דקדוקים אלו שעשאן הוא כהררים, ובמעט ההשגחה ההרים אלו ימושו. וידע וישכיל דהתם בפרק גיד הנשה (ק', א') אי אפשר להקשות שם מאי קא סבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה למה נעשית נבלה, שלא על קריאת השם דקדקו כן גבי טיפת חלב אלא על עיקר מה שאמר רב חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתיכות כולן מפני שהן מינה, ועל זה הקשו שם בפרק כל הבשר (ק"ח, א') מאי קא סבר רב אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית כחתיכת נבלה לאסור את כולן כמין במינו, והלא אפשר לסוחטו ונמצא שאין כאן בשר אסור אלא רואים את הבשר בחלב שאסרו כדרך שאנו אומרים בכל שאר האיסורין שנתערבו בהיתר שאנו רואים את הכל כדבר שאסרו, ותדע לך ממלח שמלח בו את הבשר שאע"פ שהמלח בלוע מן הדם ונאסר על-ידי הדם אין אנו רואין את המלח כמלח אסור כגון מלח של הקדש או מלח של ע"א, שאילו היה כן היה חוזר ואוסר את הבשר בטעמו דטעמא לא בטיל, אלא שאין אנו רואים את המלח אלא כדם שאסרו ולפיכך כשאמר רב בטיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה שחתיכה עצמה נעשית כחתיכת נבלה ואוסרת מינה, על ההוא הקשו שם לרב מאי קסבר אי סבר אף בבשר בחלב אפשר לסוחטו כבשאר האסורין, אינו בדין שתהיה חתיכה זו כחתיכה נבלה ממש אלא החלב שאסרו החתיכה זו מקצתה בשר ומקצתה חלב ואם היה באפשר לסחוט ולהפריד מן הבשר ישאר הבשר בשר שחוטה כשר, וא"כ האיך אפשר לומר שיאסור שאר חתיכות הבשר משום מינה, זהו שהקשו שם בגמרא עלה דההיא דטיפת חלב, ותירץ דקסבר רב בבשר בחלב אפשר לסחטו אסור משום דאין כאן איסור מתערב בהיתר שנפריש האיסור מן ההיתר, אלא זה לעצמו מותר וזה לעצמו מותר וחבורן אסרן ומיד חזר כל חלק ממנו אסור ויש כאן בשר נבלה לאסור חתיכות בשר כמין במינו, וחלב נבלה לאסור חלב כמין במינו וזה הוא שחדש רב בכאן. אבל בההיא דגיד הנשה אדרבה אמרו למה לי נותן טעם, אותה חתיכה עצמה של נבלה היא עצמה תאסור, וא"כ בלא נתינת טעם תאסר הראשונה במה שהוא כמין במינו לרב דאית ליה כר' יהודה, ואח"כ תאסור את האחרות שהרי חזרה הראשונה כמי שאסרה דהיינו חתיכת נבלה, זהו שאמרו שם. ואלו דברים נושאים בעיני היודעים חן ויש לי עוד להוסיף בזה ביאור אלא שאני מקצר ועולה.
<h2>דף קח:</h2>
חתיכה שנאסרה בין בחלב בין בשאר האיסורין, כיצד היא אוסרת חברותיה על ידי רוטב או אפילו בצלי ובמליחה, שנינו בברייתא בפרק כל הבשר טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות ובקיפה. אמר ר' נראין דברי ר' יהודה בשלא נער ולא כסה ודברי חכמים בשנער וכסה. ואמרינן עלה (שם) מאי לא נער ולא כסה, אילימא לא נער כלל ולא כסה כלל מאי טעמא דר' יהודה מיבלע בלע מיפלט לא פלט, כלומר שאע"פ שהחתיכה שנפלה עליה טיפת החלב קבלה טעם החלב ונאסרה ונעשית היא עצמה כחתיכת נבלה, מכל מקום כל שהיא נוגעת ביבש אפילו שתיהן חמות אינה פולטת כלל מן החלב שבלעה ומיחל גמור של היתר היא שפולטת, ולא בכענין זה אמרו שנעשית כנבלה עצמה, שאילו חתיכת נבלה ממש שנוגעת לחתיכת שחוטה שבצדה חם בחם, אוסרת, וזו אינה אוסרת כמו שאמרנו אלא על ידי רוטב, שהרוטב מערב את הכל ומוציא האיסור הבלוע ומוליכו בכל הקדרה. ואוקימנא בשלא נער בתחלה אלא בסוף לאחר שקבלה טעם מן החלב ואקשינן אי הכי מאי קאמר אוסרת את הכל מפני שהן מינה דהא בלע והא פלט, ופרקינן קסבר ר' יהודה איפשר לסוחטו אסור ואקשינן מדקאמר [ר'] נראין דברי ר' יהודה בשלא נער בתחלה אלא בסוף, מכלל דר' יהודה סבר אפילו כי נער מתחלה ועד סוף אסור, ואמאי הא לא בלע כלל, ופרקינן קסבר ר' יהודה דאימר לא נער יפה יפה ולא כסה יפה יפה. ולית הלכתא בהא כר' יהודה וכדקתני נראין דברי ר' יהודה בשלא נער ולא כסה, ואוקימנא בשלא נער מתחלה, אבל בשנער מתחלה, לא אמרינן אימר לא נער יפה יפה ולא כסה יפה יפה. ושמעינן נמי מהכא דאפילו היתה מקצת החתיכה בתוך הרוטב ונפל על מקצתה שהוא חוץ לרוטב חלב או דם או אחד מן האיסורין שאין מפעפעין, אין אומרין שאותו רוטב שהוא בקצה האחד מוליך ומערב מה שבלעה החתיכה בקצה האחר שאינה בתוך הרוטב, דאם לא כן אפי' [כי] לא נער יפה ולא כסה יפה למה נאסרה החתיכה הראשונה ולמה אוסרת כל השאר, דאדרבה היה לנו לצרף הרוטב עם החתיכה בתחלת נפילתה ותבטל הטיפה בששים שהרי הרוטב מערב את הכל ומוליך את החלב בכל והכל מצטרף לבטלה, אלא ודאי שמעינן דאין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור, אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפי' שתיהן חמות, ואפילו במה שאמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה כבשר בחלב, וכל שכן בשאר האיסורין. וכן כתבו בתוספות בשם רבינו יצחק ז"ל דלעולם אין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפי' שתיהן חמות, לפי שאין הבליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה, אלא אם כן יש רוטב שמוליך הבליעה חוצה לה אבל ביבש לא, לפי שאין החתיכה הבלועה מן האיסור מוציאה ומוליכה הבליעה אלא במקום שהבלע בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו, שאם אין אתה אומר כן, אין לך בשר מליח מותר שהמלח נאסר מחמת דם שנבלע בו, והמלח טעמו מתפשט בכל החתיכה, ואם כן יהא אותו מלח חתיכה דאיסורא, ויאסור כל הבשר, אלא ודאי כיון שהדם אינו מפעפע אין המלח יכול לאסור במה שהדבר האוסרו אין יכול ללכת ולהתפשט. וכן בכל מקום שהצריכו קליפה ולא יותר מחמת שאין האיסור מפעפע, למה אין הקליפה ההיא נעשית חתיכת נבלה ותאסור קליפה הסמוכה לה, והשניה לשלישית וכן לעולם, וגם פעמים שיש באותה קליפה שנאסרה מחמת דם, שומן, ואותו שומן מפעפע ויאסור הכל, מכל זה שמענו שכיון שהאיסור עצמו אינו הולך יותר, אין הקליפה אוסרת ולא יהא טפל חמור מן העיקר וכח הבן יפה מכח האב. ומכל מקום נראה ודאי שאם החתיכה בלועה מאיסור מפעפע כגון שבלע מחלב שמן כחלב של כליות או שבלעה שומן נבלה וכיוצא בזה, שהיא אוסרת שאר החתיכות [שנוגעות בה] בין בצלי, בין שנפלו זו לתוך זו ביבש ושתיהן חמות, או שהתחתונה חמה לפי מה שאמרו (פסחים ע"ו, א') בצונן לתוך חם תתאה גבר. ומליחה כרותח דצלי הוא, וכמו שכתבנו למעלה ודינה בכל מקום כדין הצלי, והוא שיהא מליח כל כך שאינו נאכל מחמת מלחו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. וכן נמי לא שייך דינא דחתכה עצמה נעשית נבלה אלא בבלוע על ידי בישול אבל יבש ביבש או לח בלח לא, והיינו מתני' (פ"ה תרומות מ"ו) דתנן אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. ור' יוחנן אית ליה בגמרין חתיכה עצמה נעשית נבלה ור' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה. ומיהו בע"א (ע"ג, א') ביין אסור שנפל לתוך יין מותר ויש שם מים, פליגי לישני אליבא דר' יוחנן אי בעינן תחלה או לא, אי אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה או לא, ואפשר דמאן דלא בעי תחלה כדפרישנא דבכי הא לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה, ומאן דבעי תחלה אפשר דחומרא דיין נסך שאני. ובגמ' אמרי' (ק"ח, א') כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב מותר ופרישנא בשנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע ומפלט לא פליט. ופי' מורי רבנו משה ז"ל דלא איירינן בעודה על גבי האור דהתם פולט הוא ובולע כאחת, אלא בשניטלו מן האור ואיידי דחלב רך ובשר קשה אמרינן דמבלע בלע מפלט לא פליט ממה שבלע, ובשקדם וסילקו קודם שינוח מלבלוע. וזה לא נתבאר בדברי המחבר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד אמר ז"ל לא שייך דינא דחתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבלוע ע"י בישול אבל יבש ביבש או לח בלח לא. והיינו מתני' דתנן אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המים השאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. אמר הכותב הלשון הזה משובש דלמאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה אפי' בשאר האיסורין, לא בבלוע ע"י בישול דוקא אלא אפי' מלח הבלוע מדם כן. עוד שם ובגמ' אמרינן כזית בשר שנפל ליורה של חלב בשר אסור וחלב מותר ופרישנא וכו'. אמר הכותב מאן יהיב לך מעפריה דרבינו ומלינן עיינין אבל זה לא נתבאר יפה ועל דיני הגעלה נאמר זה ויש בזה דעות רבות אחרות לראשונים ז"ל והדברים ארוכים ואין זה מקומן. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. אמרינן במתני' בפ' כל הבשר (ק"ח, א') טיפת חלב שנפלה בחתכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתכה ומיירי כגון חתכה שהיא מונחת על חתכה אחרת ואין העליונה נוגעת ברוטב כלל, והאי קרינן לא ניער וכל היכא דנוגעת ברוטב כלל קרינן ניער וכל היכא דכסה הקדרה חשיב כאלו ניער. ופי' ניער מלשון ניער פרעה כלומר שהחתכה משוקעת ברוטב וכל היכא דמשוקעת כלל ברוטב, אמרינן דמשערין בכולה קדרה שהפליטה מתפשטת בכל הקדרה בשוה, אלא הכא בשאינה נוגעת כלל ברוטב אלא שהיא על גבי חתכה אחרת והתחתונה קצתה ברוטב, ועליונה זו אין דינה כצלי ולא כנוגעת ברוטב. אין דינה כצלי דאילו צלי סגי ליה בקליפה והכא לא סגי ליה בקליפה בשביל שלחלוח שלה מרובה על הצלי. ואין דינה כנוגעת ברוטב, דאלו נוגעת ברוטב על ידי הרוטב מתפשט האיסור בהשויה אבל לא בזו, אלא משערין בגופה של חתכה אם יש בה ששים בכדי החלב מותרת ואם לאו אסורה, ואין שאר מה שבקדרה מסייע לה כיון שאינה נוגעת ברוטב. ובסופא אמרינן דאם ניער הקדרה דאם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסורה ואם לאו מותרת, והשתא לא מכרעא סופא האי ניער את הקדרה אהיכא קאי, אי לבתר דנתן טעם בחתכה ואפילו הכי משערין ששים בכדי אותה טפה בכולה קדרה, ומשום דקסבר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אי מקמי דנתן טעם בחתכה הא בתר הכי לא משום דקסבר חתיכה עצמה נעשית נבלה, אי נמי בתר דנתן טעם בחתכה מיירי ומאי אם יש בה בנותן טעם דכולה חתכה קאמרינן, דצריך שיהא בקדרה כדי לבטל כל החתכה אי במינו ודלא כר' יהודה, או בשאינו מינו ואפילו כר' יהודה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם אמרינן במתני' בפ' כל הבשר טיפת חלב שנפלה בחתיכה אם יש בה בנותן טעם וכו'. אמר הכותב איני רואה להטריח את עצמי להשיב על כל מה שכתב כאן שדברי הבל הם וכל רואיהם יכירום, במה שאמר והפריש בין זה לצלי ומבושל ונתן לו דין שלישי אשר לא נשמע לשונו ואין טעם ולא ריח בכולם. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. ואמרינן בגמרא (ק"ח, ב') אפשר לסוחטו תנאי היא כלומר אי אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב או לא. דתניא טיפת חלב שנפלה לחתכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתכות כלן מפני שהן מינה דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אמר ר' נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער ולא כסה ודברי חכמים בשניער וכסה. והיינו הני תנאי דפליגי בחתיכה עצמה נעשית נבלה דר' יהודה סבר דחתיכה עצמה נעשית נבלה כדקאמר בהדיא, ורבנן סברי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה הרי דייקינן אדר' דאמר נראין ד"ר יהודה בשלא ניער ולא כיסה מאי לא ניער ולא כיסה אילימא לא ניער כלל ולא כסה כלל מאי טעמא דר' יהודה מבלע בלע מפלט לא פליט. וכתב המחבר דדברים כפשטם דאע"פ שהחתכה שנפלה עליה החלב קבלה טעם החלב ונאסר' ונעשית היא עצמה כחתיכה נבלה, מכל מקום כל שהיא נוגעת ביבש אפי' שתיהן חמות אינה פולטת כלל מן החלב שבלעה, ומיחל גמור של היתר הוא שפולטת ואינה נעשית לענין זה כנבלה עצמה, שאלו חתכת נבלה שנגעה לחתכה של שחוטה שבצדה חם בחם אוסרת, וזו אינה אוסרת כמו שאמרנו אלא על-ידי רוטב שהרוטב מערב את הכל ע"כ. ודברים אלו מבואר שאינן שהרי חתכה זו כולה בלועה מן האיסור שהרי בגופה של חתכה משערין, ואלו היה ששים בגופה של חתכה היה הכל מותר, כמו שהתבאר במשנתנו, נמצא חתכה זו מה שנבלע בה מתפשט בכל חלקיה, וכשאין כאן ששים ונאסרה, כולה בלועה מן האיסור והאיסור בכל חלקיה. ואפילו כשתמצא לומר שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה אי אפשר שלא תפלוט מן האיסור שבה לחתכה שבצדה, וכל שכן לחתכה שתחתיה, וכל שכן לפי מה שכתב המחבר דקושיין אפי' אם תמצא לומר שנעשית חתיכת נבלה, דהא איסור בשר בחלב כיון שנתערב הרי הוא כנבלה עצמה בלא שום הפרש, והוא מודה בחתכת נבלה מחוברת עמה חם בחם שאוסרת ואין חתכה זו נאסרת מחמת בלע שאין כאן אוסר, אלא התערובת היא האוסר והוא בעצמו מחמיר בדין חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב יותר משאר איסורין אלא ודאי דברים אלו אינן וכלהו בורכא. אלא הכי פירושה דאנן השתא אכתי לא קיי"ל לר' אי אית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה והשתא הוא דמהדרינן עלה ודייקינן שמעתיה. והיינו דקאמר אילימא לא ניער כלל מבלע בלע מפלט לא פליט מן האיסור לאסור דכיון שלא ניער אין פליטתה מרובה, ואין בה מן האיסור עצמו מן הסתם כדי לאסור שאר החתיכות ולא אפילו אותה חתכה שהיא מונחת עליה מפני שאותה חתכה קצתה היא ברוטב, וכל מה שנבלע בה מתפשט בכל הקדרה ומתבטל, אלא לא ניער בתחלה אלא בסוף ולא כיסה בתחלה אלא בסוף, אמאי הא בלע והא פלט שפלט הכל כלומר כל מה שבלע ונתבטל בקדרה אם איתה דלא נימא חתיכה עצמה נעשית נבלה ואין אנו צריכין אלא לבטל מה שנבלע בה, והיינו אותה טיפת חלב שנפלה בה, ומסתמא יש בה בקדרה כדי לבטלה ויותר מיכן. ואמרינן קסבר אפשר לסוחטו אסור פי' וחתיכה עצמה נעשית נבלה, וכיון שכן בין שלא ניער ולא כסה כלל בין שלא ניער מתחלה אלא בסוף, אוסרת החתכות כולן דאית לן מין במינו לא בטיל. ומיהו טעמא דחתיכה עצמה נעשית נבלה, הא לאו הכי אין פליטת היתר ואיסור פתוכה אוסרת הכל משום טעמא דמין במינו לא בטיל, ולא מיבעיא בהא דאיסורא משום חלב וכיון דכן אי לאו משום דחתיכה עצמה נעשית נבלה ליכא הכא מין במינו, אלא אפילו בשאר איסורין כגון חתכה שנאסרה מחמת נבלה ונפלה חתכה זו לקדרה אין אוסרת פליטת' במשהו לרבי יהודה אי לאו משום טעמא דחתיכה עצמה נעשית נבלה. והכי מוכח הא דאמרינן בפרק גיד הנשה גבי חתכת נבלה וחתכת דג טמא שנפלה בקדרה דאמרינן (ק', א') אוקים רב עליה אמורא ודרש כיון שנתנה טעם בחתכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתכות כולן מפני שהן מינה ואפילו הכי טעמא משום חתיכה עצמה נעשית נבלה הא לאו הכי לא, מכלל דרבי יהודה סבר כי ניער מתחלה ועד סוף וכיסה מתחלה ועד סוף אסור, פי' מדקאמר נראין דבריו בשלא ניער מתחלה ועד סוף אלמא דאיהו אפילו בהא קאמר אמאי והא לא בלע כלל, ואמרינן אימר לא ניער יפה יפה ולא כיסה יפה יפה. כלומר מתחלה ממש ועד סוף וכל היכא דלא הוי לאלתר ממש מתחלתו מתסר והיינו דגזר ר' יהודה. וניער וכסה פרש"י ז"ל או כסה הקדרה שכיון שכיסה אע"פ שלא ניער הרי ההבלא שהיא בכל הקדרה שהיא מים, ועל ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה בשוה, ומכאן אתה דן למה שאמרו ניער שפירושו אפי' מקצתה ברוטב דלא גרע מכסה. הדר דייקינן סופא דר' דאמר ודברי חכמים בניער וכיסה מאי ניער וכסה אילימא ניער בסוף ולא בתחלה כיסה בסוף ולא בתחלה והא אמרת נראין דרי ר' יהודה בהא וכל שכן בלא ניער כלל, אלא בניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף מכלל דרבנן סברי אפי' ניער בסוף ולא בתחלה כיסה בסוף ולא בתחלה מותר קסברי רבנן איפשר לסוחטו מותר, וכיון שכן בניער בסוף או כסה בסוף סגי, זהו פירוש שמועה זו על נכון בשיטת מורי רבנו משה ז"ל. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם דייקינן אדר' דאמר נראין דברי רבי יהודה בשלא נער ולא כסה מאי לא נער ולא כסה וכו'. אמר הכותב למד לשונו דבר תועה ולהלעיג על דברי גדולי ישראל ודברי המחבר דברי הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל בהשגות ודברי רבי יצחק הזקן ז"ל, ודברי הרב בעל התרומות ז"ל הן וגם הרמב"ן ז"ל כתבם משם רבותינו בעלי התוספות, וכל אחד צפורן אצבע קטנה שלהם עבה מכרסו והוא עונה אחריהם כולהו בורכי, אלא שיש לו התנצלות בשאינו בקי בדבריהם ולא ידעם ולא שמעם. וכבר כתבם המחבר בחבורו ועוד יזקיקני לכתבם בלשונם, כך כתוב בספר התרומות נראין דברי ר' יהודה בשלא נער ולא כסה ומפרש גמרא אילימא דלא נער ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט, פי' אותה חתיכה שבלעה טיפה של חלב לא פלטה אותה ואמאי נאסרו שאר החתיכות שאצלה, אלמא אין בליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה אפילו שתיהן חמות ואין זו אוסרת חברתה, אע"פ שאלו היתה הראשונה נבלה גמורה אוסרת כדאמרינן פרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') חם לתוך חם דברי הכל אסור, כיון דלא נאסרה אלא מחמת בליעת איסור ואותה בליעה אינה הולכת חוצה לה אלא ע"י רוטב שנער וכסה, לא תאסור חתיכה אחרת שאצלה כיון שהאיסור עצמו אינו הולך שם. כך פי' מורי רבינו יצחק בר שמואל ז"ל והשתא אתי שפיר אע"ג דחתיכת היתר שנאסרה מחמת איסור פורתא שלא היה בחתיכה ששים לבטל כל הקליפה ואז החתיכה אסורה ולא סגי בששים לבטל איסור הנבלע בה דחתיכה עצמה נעשית נבלה, אע"פ כן כי מלחו בשר היתר דהמלח אסור שבלוע מדם הנפלט, כדאמר (קי"ג, א') שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, אמאי אין אותו מלח כחתיכת איסור ויאסור כל הבשר הלא נותן טעם בבשר, אלא כיון שהדם האוסר המלח אינו נבלע בבשר לפי שהדם אינו מפעפע אין הבשר אסור לפי שאינו מתפשט דאין לו כח למלח לאסור במקום שאין הדבר האוסרו יכול ללכת ולהתפשט. וכן כל מקום שהצריכו חכמים קליפה ולא יותר מחמת שאין האיסור מפעפע, למה אין חתיכה נעשית נבלה ותאסור עוד קליפה סמוך לה ואותה קליפה שניה תאסור עוד אחרת וכן לעולם. ע"כ לשון בעל התרומות שכתב משם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל הידוע בעל התוספות. וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל בשם בעל התוספות. ועוד כתב זה לשונו לענין היתר שאמר בעל ההלכות בחתיכה שנפל עליה איסור ונעשית נבלה שאינה אוסרת אלא בשנער וכסה יש לנו על מה שנסמוך מן ההיא שמעתא דלקמן דקא מקשינן מיבלע בלע מיפלט לא פליט ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל, ואע"פ שיש לו בשמועה פירוש אחר בודאי הוצרך לדחוק בזה הרבה והרב רבי אברהם ז"ל האריך בזה הרבה בהשגות פ' תשיעי מהלכות איסורי מאכלות. ועוד ליקט דברים מדברי הרמב"ן ז"ל באותה שמועה ומן הדומה שלא עמד על עיקר פירושו של הרב ז"ל ובלבל את הכל. שכן כתב אלא הכי פירושא דאנן השתא אכתי לא קיימא לן לר' אי אית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה והשתא הוא דמהדרינן עלה ודייקינן שמעתיה, והיינו דקאמר אילימא לא ניער ולא כיסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט, מן האיסור כדי לאסור דכיון שלא ניער אין פליטתה מרובה ואין בה מן האיסור עצמו מן הסתם כדי לאסור שאר החתיכות ולא אפי' אותה חתיכה שהיא מונחת על גבה מפני שאותה חתיכה קצתה הוא ברוטב וכל מה שנבלע בה מתפשט בכל הקדרה ומתבטל, אלא לא ניער בתחלה אלא בסוף אמאי הא בלע והא פלט שפלט הכל כלו' כל מה שבלע ונתבטל בקדרה אם איתא דלא נימא חתיכה נעשית נבלה ע"כ. וזו ודאי תקרא בורכא ובורכתא ורישא לית לה סופא וסופא לית לה רישא, דבראש דבריו פירש מבלע בלע מפלט לא פליט מן האסור עצמו מן הסתם כדי לאסור דאין פליטתה מרובה כיון שלא ניער, ואלו דברי נערות והלא אפי' פלט כל מה שבלע מאי הוי והלא אין באיסור עצמו דהיינו החלב כדי לאסור שאר חתיכות הבשר שאינן מינו של פליטת החלב, ולאו אפילו אותה חתיכה שניה שהיא מונחת עליה ואפי' פלטה פליטה מרובה כדי לאסור אותה, שהרי אותה שניה מונחת מקצתה בתוך הרוטב ומשם מתפשט בכל הקדרה כאלו נער וכסה לפי מה שכתב, וכדמקשינן ואזלינן אלא נער בסוף הא בלע והא פליט ואין בו כדי לאסור כל החתיכות ואפי' החתיכה שנפל עליה מותרת לפי מה שכתב הוא בסוף, היש בורכא טפי מהא, אלא לא פלטה כלל קאמר ואע"ג דחתיכה עצמה נעשית נבלה אינה אוסרת חברותיה לפי שאינה פולטת אלא מיחל שלה בלבד. ואע"פ שהרמב"ן ז"ל כתב לא כחולק אלא כמתמיה שאין אלו אלא דברי נביאות דמאן לימא לן הכי, אנו אין לנו אלא כדברי חכמים הבקיאים בהלכה הבקיאין בטבעים, וסומכין עליהם בזה כמו שסומכים עליהם באיסור קליפה ובנטילת מקום ובאיסור הכל ובדיני תתאה גבר ועלאה גבר ובשאר דרכי איסור והיתר שלמדנו מהם, ואין אנו נשענים על בינתינו ולומר זה אפשר וזה לא אפשר. גם הרב ז"ל הוצרך לסבול דחקים גדולים בלי שיעור להעמיד דבריו ואין משיבין הארי אחרי מותו ע"כ איני כותב ומדקדק עליהם כאן. עוד האריך זה בפי' אותה שמועה של נער וכסה וגלגל עליה שמעתא דגיד הנשה דאוקי רב אמורא עלויה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וכתב בהם דברים שכל השומע ילעג למו ואינן כדאי להעלותם על ספר. גם מה שפירש משם רש"י ז"ל בכסה אע"פ שלא ניער ההבלא שהיא בכל הקדרה שהיא מים על ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה העיד משמו של רש"י ז"ל מה שאינו, ואין הטעם מפני ההבל אלא לשון רש"י ז"ל כך הוא שמי השולים עולים על פיה ויורדין ע"כ וכן האמת עד כשהקדרה מכוסה, מים רותחין שבקדרה מבעבעין ונפלטין בחוץ ולולי שמגלין אותה ישפך כל הרוטב שבה. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. וכתב המחבר מדאמרינן מבלע בלע מפלט לא פליט, שמעינן דאין חתכה שנאסרת מחמת בליעת איסור אוסרת חתכת היתר שאצלה ואפי' שתיהן חמות. ועוד כתב דחתכה שמקצתה ברוטב אין דינה כניער וכיסה וכבר נתבאר מדברינו שזה אינו, וביארנו שחתכה שמקצתה ברוטב דינה כאלו כלה ברוטב וביארנו דכי אמרי' מבלע בלע מפלט לא פליט לאו למימרא דלא פליט כלל, אלא דלא פלט כדי לאסור למאי דקס"ד דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אבל ודאי חתכה שנאסרה מחמת בליעה והיא בקדרה על גבי חתכה אחת, כיון שבלע שבה אנו דנים בו שמתפשט בכולה בודאי אף היא פולטת בחתיכה שתחתיה, בלאו הכי לא אפשר. והמחבר כתב בטעם דבריו שאין כח בחתכה הבלועה מחמת איסור להוליך ולהוציא הבליעה אלא במקום שהבלע יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו ע"כ. ואיני מבין דבריו מהו זה שכתב לילך ולהתפשט שם מעצמו שאיני יודע לבלע רגלים. והרי אנו דנין לפי מה שכתבנו שאם נפל איסור על גבי חתכה שהיא בקדרה ואין הרוטב נוגע בה שהאיסור מתפשט בכל חלקיה, ואפילו אותה חתכה כשיעור אמה או יותר א"כ חתכה זו שנתפשט איסור זה בכל חלקיה היאך איפשר שתהא מונחת על חתכה אחרת ולא תפלוט בה מן האיסור, זה דבר בטל ואי אפשר לאמרו. עוד הביא ראיה לדבריו וכתב שאם אי אתה אומר כן אין לך בשר מליח מותר, שהמלח אסור מחמת דם שנבלע בו והמלח טעמו מתפשט בכל החתכה וא"כ יהא אותו מלח חתכה דאיסורא ויאסור כל הבשר, אלא ודאי כיון שהדם אינו מפעפע אין המלח יכול לאסור מה שהדבר האוסרו אינו יכול ללכת להתפשט שם ע"כ. וכל דבריו אלו תמה ודברים שאי אפשר וכל שכן לפי דעתו שכתב דלא שייך טעמא דחתכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב ולא בשאר איסורין, וסבירא ליה נמי דבאיסור מליחה משערין בששים ומלח שנאסר מחמת דם דינו כדם לענין ביטולו ולא כתבלין, ואם כן היאך יהא אוסר דם זה בשר זה דמסתמא יש בו כדי ששים, ועוד יש טענה שדבריו בטלין מעיקרן במה שאמר שלא יאסור המלח מה שהדם לא היה אוסרו, וזה דבר בטל שזה המלח ודאי בלוע הוא מדם וכיון שכן כל מקום שהוא הולך אף הדם עמו שאי אפשר בלתי זה, נהי דמלח שנאסר מחמת דם אינו אוסר בקדרה אלא בששים כאלו כלו דם, דדיו לנאסר להיות כאוסר אבל לענין בלע אי אפשר שלא יהא נבלע עמו, וכיון שכן למה לא יאסרנו, אלא כל דבריו אלו אינן. ומה שאמר במליח אין זה טעמו של דבר כלל אלא כמו שכתבנו למעלה שאין דנין מליח כרותח אלא בבשר שהוא מתחמם במליחתו מחמת ממשו אבל לא בדם מלוח ולא במשקין, אבל בבשר כמו שאמרנו והוא רותח כל כך במליחתו מחמת ממשו שאף הוא מרתיח הכלי מחמת רתיחת ממשו של בשר, ולא שייך בהא דינא דתתאה גבר. מיהו ליתיה להאי דינא אלא לבתר דמטא לכלל דינא דמליח כרותח שטועמין בו טעם מלח אחר בשולו אם כן כל שלא הגיע לכלל שיעור זה אין לחוש לו, וכבר הגיע לכלל הכשר קדרה זמן מרובה קודם לכן, אם כן הרי מצינו מלי' כשר. ועוד אפי' נשתהא במלח כדי שיעור זה דמליח כרותח אין לחוש לו, שהדם נפגם במלח והמלח בעצמו הבלוע מדם מות' וכדקימא לן (מנחות כ"א, א') דם שמלחו אינו עובר עליו דעברה צורתו, והילכך אין המלח נאסר בשבילו. ומלח שמלחו בו הרי זה מותר ואפילו לכתחלה והוא שהדיחו אותו שלא יהא דם על פניו נהי דאינו ראוי לשוב למלוח בו כדי להכשיר הבשר לפי שנחלש כוחו, וכדאמרינן בגמרא (פסחים ע"ד, ב') בחומץ שחלט בו שאין ראוי לשוב לחלוט בו אבל ודאי הוא עצמו מותר הוא. ואם באת לחוש לדם שעל פניו שמא יהא ניתך עמו, אף הוא בשעה שניתך עמו לאלתר מתערב עמו ונפגם ואין כאן דם ניכר אלא מלח שנתערב בדם פגום ואינו נאסר בשבילו. ומורי רבנו משה ז"ל היה אומר טעם אחר לענין היתר המלח שהדם דבר אוירי ונשרף במלח, וכבר נתבאר זה. עוד הביא ראיה ממה שאמרו בצלי שנפל עליו איסור דדיו בקליפה, ואף לדברי האומר חתיכה עצמה נעשית נבלה והטעם לפי שאין האיסור מתפשט יותר מכדי קליפה ע"כ. וראיה זו אינה כלום דודאי בצלי אין האיסור מתפשט לעולם יותר מכדי קליפה לבד מחלב בדבר השמן, ושיעורו זה קצוב וכיון שכן אי אפשר לאוסר לאסור יותר. אבל בחתכה זו שבקדרה שנפל עליה איסור כבר אנו דנין עליה שאפילו היא גדולה ביותר שהאיסור מתפשט בכלה נמצא שלא נתנו לו קצבה, אלא לעולם הוא מתפשט בכל חלקיה בין קטנה בין גדולה ביותר, וכיון שכן תאמר שדרכו של איסור להתפשט כדי מדת החתכה בלבד בין גדולה בין קטנה שלא יתפשט יותר אפילו כחרדל, וכשתפלוט החתכה לא תפלוט אלא מיחל המותר נקי מן האיסור, אלו דברים שאינן. אבל עיקר הדין שחתכה הבלועה מן האיסור אם נגעה בחתכת היתר, אף כשתאמר שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה הרי זו פולטת בה והאחרת בולעת, ואם אינה נוגעת ברוטב כלל משערין אותה בעצמה ומשערין בעיקרו של איסור משום ספקא, וכבר כתבנו דחתיכה עצמה נעשית נבלה אבל חם וחם ושניהם ניטלו מן האור, נוטל מקומו ודיו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב שאין ראיה מאיסור קליפה בשאינה אוסרת קליפה סמוכה לה וכן לעולם, ואמר שאינה ראיה דלצלי אינו מתפשט יותר מכדי קליפה לבד מחלב בדבר שמן וגלה ואמר שהראיה אינה כדאי. ולא השגיח בטעותו שאם אתה אומר שכל חתיכה שנאסרה נעשית נבלה מחמת איסור שבלעה על כרחו כיון שנעשית הקליפה נבלה על ידי צלי גם היא תאסור שניה לה כקליפה של נבלה שכיוצא בה, וכל שכן אם אותה קליפה ראשונה שמנה וכגון שנפל האיסור על שומן של חתיכת בשר שפלטה, אלא שהטעם כמו שאמר רבינו יצחק ז"ל והוא לא ידע ולא הבין ולא הרגיש. ועל ראיית המלח הבלוע מדם שאינה אוסר' ושכתב המחבר שאין המלח מכניס הדם אלא כל מה שהדם יכול לילך ולהתפשט מעצמו כתב הוא זה לשונו, והמחבר כתב דטעם דבריו שאין כח בחתיכה הבלועה מחמת איסור להוליך הבליעה אלא במקום שהבלע יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו. ואיני מבין דבריו מהו זה שכתב לילך ולהתפשט שם מעצמו שאיני יודע לבלע רגלים ע"כ. ומתוך לגלוגו גלה שאינו בקי לא בדברי הראשונים ז"ל ולא מצא רגליו בבית המדרש שאלו ידע דברי הראשונים ז"ל היה יודע שבלשון הזה כתבוהו וכמו שכתבתי אני לשונם למעלה. גם העיד בעצמו שאפילו קראי לא אגמריה והיה לו לדעת כי הושאל לשון זה לכל דבר הנעתק ממקום למקום כמי השילוח ההולכים לאט, וכן הדברים המתפשטים ממקום עד מקום אחר וכמו ילכו יונקותיו ואף לדבר הנשמע ממקום למקום כמו קולה כנחש ילך. ומימרא נמי דגמרא לא ידע שהרי אמרו דאזיל האי ומפטם להאי וכן הלכו לשיטתן כלו' דברים אלו הלכו ונתפשטו אחר מה שאמרו במקום אחר, מלבד שהוא מלגלג על דברי הראשונים ז"ל באין מבין. גם במלח הבלוע מדם הוסיף טעם לפגם ואמר שהדם כשנתערב במלח נפגם שעברה צורתו ואפי' לכתחילה מותר והוא שהדיחו אותו שלא יהא דם עליו ע"כ. ואלו לשונות פגומין וכי מפני שנמלח הרבה קורא אותו מעובר צורה זו טעות גמורה. ועוד שא"כ מה בין הבלוע בתוך המלח, לאותו שעמד על פני המלח ואלו דברים פגומים תפלים מבלי מלח ואפי' תינוקות של בית רבן ירגישו בטעות גדולה כזו, שמלח זו מלח סדומית אסורה כדת משה ויהודית שאם אין אתה אומר כן למה מולח ומדיח יפה יפה כיון שהדם עברה צורתו ונפגם ומותר אפי' לכתחילה ואין בכלל דבריו רק שגיאות. ועוד כתב דחיה אחרת בזה ואמר דמן הסתם יש בבשר כדי ששים במלח ע"כ, וכל שמוסיף מוסיף הבלים. חדא דמכל מקום קליפה אחת מיהא תאסר, ועוד מליחת חתיכה אחת קטנה מאי איכא למימר דאין בחתיכה ששים כנגד המלח, ועוד הוסיף דברים אחרים זרים נכרים רחוקים מן האמת ואמר שהדם דבר אוירי שהוא כלה וחוזר ומתהפך לאויר, היש דבר בטל מזה ותלה בוקי סריקי אלו ברב רמב"ן ז"ל, וחס ליה דלימא הכי וספריו ודבריו בידינו והנה איננו. שאר דבריו כבר כתבתי למעלה ביטולם מן האמת ומדברי גדולי עולם והאמת מפורסם לא נעלם וממה שכבר כתבתי למעלה נתבטלו דבריו כולם.
<h2>דף קיא:</h2>
ויש איסור שאינו צריך אלא גרידה שהיא קלה מן הקליפה, שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להינטל ביחד, והגרידה פחותה ממנה והם הדברים שבולעין בצונן, ומחמת חריפות שנמצא בהן וחריפותן וכח משיכתן מועט. וכדגרסינן בפרק כל הבשר (קי"א, ב') צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות ואבטיח גריד לבי פסקיה ואכיל. קופלי דליפתא שרי דסילקא אסיר, כלומר עד דגריד ליה, לפי שיש בסילקא מעט כח משיכה. ואי פתיך בהו ליפתא שפיר דמי, לפי שמתיקות הלפת מחליש כח המושך שיש בסילקא. ומיהו הדחה בעי דטעמא דכל הני משום שמנינות שעל גבי הסכין [הוא] וכמו שנתבאר למעלה בשער זה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב דיש איסור שאינו צריך אלא גרידה שהיא קלה מן הקליפה, שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להיות ביחד והגרידה פחותה ממנה. והם הדברים הבולעין כצונן ומתוך חריפות שנמצא בהם, ומכל מקום כח משיכתן מועט וכדגרסינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלה בכותח ודוקא צנון אבל קישות ואבטיח גריד לבי פיסקיה ואכיל ע"כ. ונפלאו דבריו שהרי שמועה זו שמביא הפך הוא לדבריו, שהרי אמרו בצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח וקישות בעי גרידה, אלמא דצנון לא סגי ליה בגרידה הרי שאמרו דמידי דחריף אע"ג דצונן לא סגי ליה בגרידה, וצונן אע"ג דלא חריף כגון קישות בעי גרידה, אלא כל דברים אלו אינן דמידי דצונן וחריף מבלע בלע מן האיסור המוכן, כלומר מטיחת הסכין לא שמבליע כלי ולא שמפליטו אלא שבולע מן המוכן וצריך בהכשרו נטילת מקום. אבל קישות לא חריף ולא בעי מידי אלא הדחה ומיהו משום דהוא דבר לח לא שיך ביה הדחה ואדכרו ביה גרידה במקום הדחה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב דיש איסור שאינו צריך אלא גרידה וכו'. אמר הכותב כמה החפץ מקלקל השורה המחבר לא מצנון החריף הרבה הביא ראיה, דאדרבה בצנון סבור המחבר דאפילו בנטילת מקום לא סגי ליה מדקאמרינן ביה איסור סתם אע"פ שהראב"ד ז"ל התיר בנטילת מקום. וכן לא הביא ראיה מקישות ואבטיח דגרידה שנאמר בגמרא עליהם אינה אלא במקום הדחה ומשום דלא שייכא בהו הדחה ללחותם, ואף הם אינם חריפים כלל שיביא המחבר ראיה מהם. אלא ראייתו מסלקא דהא ודאי יש לה כח משיכה כידוע בעניני הרפואות. והוא גרע ממה שכתב המחבר או מדעת כדי לחלוק או שלא הבין דברי המחבר, שכן כתב המחבר הם הדברים שבולעים בצונן מחמת חריפות הנמצא בהם וחריפותן וכח משיכתן מועט כדגרסינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו וכו' עד דסלקא אסי' כלומר עד דגריד ליה לפי שיש בסלקא מעט כח משיכה ואם פתיך בהו ליפתא שפיר דמי לפי שמתיקות הלפת מחליש כח המשיכה שיש בסלקא ע"כ.
ותבלין ושאר הדברים החריפין גם כן מבליעין הן. דגרסינן התם בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריד לבי פיסקיה ואכיל. ותנן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ה, ב') אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה, חלתית של נכרים ומפרשינן טעמא בגמ' (ל"ט, א') משום דמחתכי להו בסכינא דארמאי ואגב חורפיה בלע. הנה בארנו שהדברים החמים אע"פ שאין היד סולדת בהן מפליטין ומבליעין, והמליח אינו כרותח להבליע עד שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו. והדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם ועתה אשוב ואבאר כל אחד מאלו בפני עצמו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. עוד כתב שהדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם ע"כ. וזה אינו נכון שאין לך שום דבר צונן מבליע ולא מפליט בשום חורפא. לא הוזכרו דברים החריפין לאיסור אלא שהן בולעין מן המוכן ובעו נטילת מקום, אבל אין מבליעין ולא מפליטין כלל ואפי' הן לחין, ושומים ובצלים וכיוצא בהן כלן צונן מותר לדוכן בכלים של נכרים. וכן בית השחיטה רותח לא אמרו אלא לבלוע מן המוכן אבל אינו מפליט ולא מבליע. ובסכין אסורה שהדיחו אותה, מותר לשחוט בה לכתחלה וכן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח משום טיחת סכין. ומאי אסור דקאמר דבעי נטילת מקום ולא מיתסר בטפי, דדיו לדבר חריף להיות כחם לתוך חם שניטלו מן האור דסגי בנטילת מקום, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ואם הדיח הסכין תחלה מותר לחתוך בו צנון ולאכלו בכותח, ושלא כדברי המחבר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. עוד שם כתב שהדברים החריפין כצנון וכו'. אמר הכותב בכל מה שכתב כאן נשתבש בין בעיקרי הענין בין בלשון. ותחלה אומר מה שטעה בלשונו אמר שאין שום דבר צונן מבליע ולא מפליט בשום חורפא ומתוך לשון זה משמע בברור שאינו מבליע אפי' מן המוכן שאם לא כן לימא אינו מפליט וכ"ש שאינו מפליט להבליעו באחרים, ואח"כ אמר אלא שהן בולעין מן המוכן, ואם בא לומר שהן בעצמן בולעין מן המוכן אבל אין מבליעין אחרים בחריפותן, גם זה שיבוש שאם אותן דברים שנתערבו בהן נעשו חריפין מחמת חריפותן אם כן אף הם נעשו חריפין ובולעין מן המוכן, ואם לא נעשו חריפין מחמת תערובת הדברים החריפין, אף האש כיוצא בהן שאם לא נתחממו באש אינם בולעין שעדיין צונן הם, אלא אם כן ידחוק ויאמר דבאש צריך קליפה מיהא כדאמרינן (פסחים ע"ו, א') בתתאה אדמקרר ליה מבלע בלע ובעי קליפה. עוד טעה במה שהתיר לדוך שומים ובצלים בכלים של נכרים וכן לחתוך צנון בסכין של נכרים אם הדיח הסכין, שאם כן חלתית של נכרים למה אסרוה אם מפני שומן שעל גבי הסכין לא הוה קרי ליה התם נותן טעם לפגם דכל שהוא בעין אינו קרוי פגום בשאינו בן יומו וכדעת רבותינו נ"ע, אלא משום בלע שבו הוא שהחלתית מפליט בחריפותו. ועוד אי איתא דהדחה קרי ליה ובהדחה סגי ליה, נעיצה בקרקע קשה ועשרה פעמים למה לי בסכין יפה שאין בה גומות ואפילו לאכול בה צונן חריף, ואילו בשילהי ע"א (ע"ו, ב') תניא סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן, כי הא דמר רב יהודה ובטי בר טובי הוו יתבי קמי דשבור מלכא אייתו לקמיה אתרוגא פסק יהב ליה לבטי בר טובי הדר נעצה עשרה זימני בארעא כי פסק יהב ליה למר יהודה, דאלמא אם חותך בה צונן חריף כאתרוג וכיוצא בזה אסור עד שינעוץ עשרה פעמים בקרקע ולא שידיח לבד, דאם איתא למה ליה נעיצה עשרה פעמים ידיח ודי, וכדאמרינן (ח', ב') גבי סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי ליה בעיא הדחה ובשוחט בסכין ששחט בה טרפה אמרו חד אמר בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה לא צריך, וגם רש"י ז"ל גבי צנון שחתכו בסכין פי' באחד מן הלשונות משום פליטת בלע שבסכין. ובספר התרומה אסרו פלפלין ותבלין שדכו במדוך של בשר לתת לקדרה של חלב וכן איפכא, שהדבר החריף מפליט בחריפותו ואגב דוחקא מבליע. גם מה שמתיר אפילו הן לחים טעותא הוא דהא אפילו יין שאינו חריף כל כך נבלע מיהא בכלי גת וכל שכן במכניסו לקיום וכן מפליט אם (לא) ימלא ויערב במים, וממנו לדברים החריפים הרבה שמבליעין בקל וכן מפליטין. וחלילה לשחוק שומים ובצלים במדוכה של נכרים ומאן דכאית ליה אכיל גיעוליהן של נכרים.
<h2>דף קיב:</h2>
ולענין חם של מלח, גרסינן בפרק כל הבשר רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם. כלומר כל אלו אסורין מדאורייתא כבשרם ואע"ג דאמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ט, ב') ציר זיעה בעלמא הוא, הני מילי בציר של דגים אבל דבשר ושרצים הרי הוא כבשר. ואע"ג דגבי דגים מרבינן בתורת כהנים (שמיני פרשתא ג', ה"ח) צירן מהטמאים, לאו בדוקא אמרו צירן אלא בצירן אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא לרוטבן וקיפה שלהן. ואקשינן התם בפרק כל הבשר אהא דרבא ולימא ליה מדשמואל, כלומר אמאי איצטריך לאיתויי דרשא דהטמאים דזה פשוט ולא היה צריך לומר אלא שהמלח מפליט הרוטב והציר ומבליעו כרותח דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, ופריק אי מהתם הוה אמינא הני מילי דם אבל צירן ורוטבן לא, קמ"ל. ומסתברא דהכא בשהיו שניהם מלוחין אי נמי בשהיה בשר השחוטה תפל ובשר הנבלה מליח וכדתניא בברייתא לענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה, דתניא (קי"ג, א') דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ואם היה טהור מליח וטמא תפל מותר אבל אם היה טהור תפל וטמא מליח אסור. ואוקימנא התם בפרק כל הבשר רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע את חברו ואינו מחממו כל כך שיהא פולט אלא מעט, ואיידי דמטריד הוא לפלוט אינו בולע אותה פליטה המועטת שחבירו פולט, ויש לומר נמי שחבירו אינו חם כל כך שיהא פולט כלל. ומציעתא פירושא דרישא היא והכי קאמר, כיצד דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל. וסופא דסופא כשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור התפל, והוא הדין בשהיו שניהם מלוחין ולא אמרינן איידי דטריד טהור למיפלט לא בלע, דלא אמרן כן אלא בדם דשריק אבל בציר ורוטב אסורין לא, דמסרך סריכי אלא אם כן במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד, שאמרו (קי"א, א') הכבד אוסרת ואינה נאסרת. והא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור, לאו למעוטי שניהם מלוחין אלא איידי דתנא רישא טהור מליח וטמא תפל, תנא סיפא נמי טמא מליח וטהור תפל כדאיתא התם. ולדידי קשיא לי אשמעתין דהתם, דאפילו היה טמא מליח וטהור תפל אמאי אסור ומשמע דבכל ענין אסור ואפילו טהור למטה וטמא מליח למעלה, ומדקאמר נמי אסור סתם משמע דכולו אסור ולא סגי ליה בקליפה, ואילו בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') איפליגו רב ושמואל בחם לתוך צונן רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואיפסיקא הלכתא התם כשמואל דאמר תתאה גבר, וצונן דמלמטה אינו צריך אלא קליפה בלחוד כדאיתא התם (שם), ועוד קשיא לי, דאפי' צונן לתוך חם אם אין בו שומן משמע שאינו צריך אלא קליפה, דהא קיימא לן דשמואל הכי קאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי, וצלי כל שאינו מפעפע כחלב שמן וכשומן, אינו אוסר רק כדי קליפה אי נמי כדי נטילה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ואמר רבה בר בר חנה (צ"ז, א') עובדא הוה בכנישתא דמעון קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואתו שיילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ואוקימנא בכחוש, כלומ' שחלבו אינו מפעפע, ואם כן אמאי אסור כולו, ויש לומר דהכא בדג שמן שהוא מפעפע, ואסור דקאמר בשדג טמא מליח למטה והכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי, דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה מונח שם תחלה והילכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל, ואיפשר דמותר בקליפה קאמר, דכל שאינו טעון אלא קליפה, מותר סתמא קרי ליה. טמא מליח, כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי מליח, אפילו היה הטהור תפל ומונח על גביו אסור דתתאה גבר. ואסור דקאמר עד כדי נטילה קאמר אם אין שומן בטמא, או אסור לגמרי קאמר ובשיש שם שומן של דג טמא שמפעפע, וכן הדין בבשר שחוטה ושל נבלה שמלחן זה עם זה כך נראה לי. אחר כך מצאתי לרבינו שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו בתרומות פרק בצל שכבשו, דברים יראה מהם כן שאינו אסור אלא כדי קליפה. לפי ששנינו שם (מ"ח) דג טמא שכבשו עם דג טהור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים וכו'. וכתב הוא ז"ל זה לשונו, שכבשו עם דג טהור משנה חסרה היא דלא פירש אם מותר אם אסור, ובירושלמי תני ר' יהודה בן פזי דבר דלייה, דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור. תני ר' חייא מדיחו ומותר אמר ר' מונא מאן דאמר מותר בשכבשו שניהם כאחת מאן דאמר אסור בשכבשן זה אחר זה. תדע [לך שהוא כן] דתנינא [או] במי תרומה אסור פי' מי תרומה קרי מקום שכבש שם זיתי תרומה. ודבר תמה הוא דקיימא לן בפרק כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ובמבושל אין חלוק בין בת אחת לזה אחר זה, ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן כי לא כבשן נמי ליתסרן, כדקיימא לן בפרק כל הבשר, ומיהו בזה יש לומר משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי עד כאן לשונו. אלמא מה שאמרו כאן בדג טמא שמלחו עם דג טהור, אינו אלא לאסור כדי קליפה והתם בכבוש לאסור את כולו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון]. כתוב שם בענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה שאם היה הטמא שמן מפעפע ונאסר כלו ע"כ. ודעת מורי רבינו משה ז"ל כדברי האומר שאין אומרין מפעפע אלא על ידי האור ולא על ידי מליחה וכן עיקר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון]. כתב שם בענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה וכו'. אמר הכותב הגמול משלם לרב ז"ל שהוא אומר משמו הפך מה שכתב הוא בעצמו כאן בדג טהור וטמא. שהרב ז"ל שכתב דכולן אסורין ולא סגי בקליפה, וזה לשונו שכתב שם אע"ג דאמרינן בפסחים בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן לתוך חם אסור וחם לתוך צונן בקליפה מותר, והכא בין שטמא העליון או תחתון טמא מליח, הוא פולט לתוך טהור תפל חם לתוך צונן הוא שזה פולט וזה בולע, ואמאי קתני אסור לגמרי וי"ל משום שהוא פולט תוכו כל שעה ושעה טפות מלוחות שהן כחמות אוסרין אותו לגמרי, שלא אמרו קולף אלא כגון חתיכה רותחת לתוך חלב צונן שהוא מתגבר עליו ומצננו, אבל הכא כוליה חאים מרוב טפות מלוחות שהן חמות בעצמן וכן עיקר ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל. ובאמת כי בפרק גיד הנשה גבי הא דאמרינן ההוא כחוש הוה, כתב הרב ז"ל דאפילו בחלב שמן לא אמרינן מפעפע במליחה אבל כאן בדג טהור וטמא שכתב המחבר מה שכתב, חזר הרב ז"ל וגלה שאין דעתו כן אלא הטפות החמות גוברות ומבליעות בכל ואוסרות את הכל, ולא ראיתי גם לראשונים שאמר אחד מהם כן אלא ודאי מליח כרותח דצלי ותדע מהנהו אטמאתא (צ"ח, א') דאמלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי. וטעמא דרבינא אמרינן התם משום דקסבר דכי אמר שמואל מליח כרותח כרותח דמבושל קא אמר וטעמיה משום דקא סבר דמיחל היוצא על ידי מליח מוליך ומבליע טעם קנוקנות שבגיד בכל החתיכות כרוטב שבקדרה, ואע"פ ששומן הקנוקנות כחוש. ואקשי ליה מר בר רב אשי מדקתני סופא כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דכרותח דצלי קאמר, ומהא שמעינן דרבינא אסר את הכל כמבושל ומטעמא דאמרן. ומר בר רב אשי דחי דאינו כמבושל אלא כצלי מ"מ פחות מצלי ליתיה, ואילו היה חלב דעלמא שהוא שומן היה מפעפע ואוסר את הכל. ועוד שמעינן לה מעובדא דמרי בר רחל דאימלחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה (קי"ב, ב') ואתא לקמיה דרבא ואסר ליה ומדקאמר ואסר ליה, הכל אסר ולא כדי קליפה ונטילת מקום, דלעולם אסור סתם אסור לגמרי משמע, דלאיסור קליפה בלשון מותר מפקי ליה וכדאמרינן בהנהו אטמאתא דריש גלותא רב אחא שרי, ועל כרחין ההיא קליפה מיהא בעי כרותח דצלי ואפילו הכי אפקיה רבינא בלשון היתר. וכן מר בר רב אשי דאמר אבא שרי וכן בפרק כיצד צולין (ע"ו, א') חם לתוך צונן שמואל אמר מותר דקא סבר תתאה גבר ואקשינן אדמקרר ליה מבלע בלע, ואמרינן בקליפה ואפילו הכי אמר מותר. ופעמים אומר קולף, ובשיעור נטילה אומר בהדיא יטול את מקומו וכדאמרינן התם (פסחים ע"ה, ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. אלא ודאי כל היכא דאמור אסור כהנהו אטמאתא וכעובדא דמרי בר רחל ודגים ועופות שמלחן זה עם זה ודג טמא שמלחו עם דג טהור, לגמרי קאמר וזה ברור.
